ניהול סביבה הוא רכיב מפתח בהשגת פיתוח בר-קיימא. ההגדרה המקובלת ביותר בעולם לפיתוח בר-קיימא שהוא פיתוח המאפשר להשיג את צורכי ההווה בלי להתפשר על היכולת של הדורות הבאים להשיג את צורכיהם.Farmer 1997)). ניהול סביבה איננו מבודד מהמערכת הפוליטית והחברתית שבתוכה נמצא. לציבור, למדיה, לפוליטיקאים ולתעשייה ולארגונים לא ממשלתיים קיים תפקיד בניהול הסביבה ובתגובות כלפי הניהול המתבצע, קיימת קומוניקציה ביניהם והם משפיעים ומושפעים זה מזה. קיים מתח מתמיד ברמות ניהול העיר בין הצורך לצמיחה כלכלית של העיר והגדלת התעסוקה והכנסות העיר לבין הצורך לשמור על בריאות התושבים וקניינם בהווה ובעתיד. הרגולציה היא בסיס הפעולה של הניהול הסביבתי כאשר המסגרת הרגולטורית נוצרת על ידי פוליטיקאים ועל ידי הפקידים ברשויות המקומיות. יש טענות שלפוליטיקאים יש ראייה קצרת טווח ולכן החלטותיהם אינן תואמות את הצרכים של התושבים ומטרותיהם יכולים להתברר כמנוגדים לטובת הציבור. למרות זאת חשוב לדעת שהחלטות בנושאי סביבה אינן נלקחות רק על ידי פוליטיקאים, ובמקרים רבים מדובר בהנחיות של פקידים שהינם משרתי הציבור בתפקידם לאורך שנים ארוכות שמכירים היטב את הבעיות הסביבתיות ומאמצים גישה מרחיקת ראות, ויכולים לייעץ לפוליטיקאים במתן פתרונות שנכונים  לקהילה. 

מפעלי תעשייה ידועים כגורם עיקרי בזיהום הסביבה שמבחינתם הפקת רווחים עומדת תמיד מעל אחריותם לאיכות הסביבה. קיימים גם מפגעים שנגרמים על  ידי הציבור בשל פליטות עשן מרכבים או פסולת שמושלכת למרחב הציבורי או שאיננה ממוחזרת אך אלו תהליכים שנכנסים להסדרה. לכן מפעלים ועסקים מסוימים נחשבים כמזהמים עיקריים שפועלים לרוב בניגוד אינטרסים מובהק עם טובת הציבור ואיכות הסביבה. למרות זאת "אין לראות אותם כיום כאנטיתזה של איכות הסביבה כי במקרים רבים הם רוצים לקדם את נושא הניהול הסביבתי של מפעליהם בהשוואה לממשלות שיש להן נטייה מופרזת להגן על האינטרסים של התעשייה'' .(Farmer 2007)על פי Robinson (1996) : "בטווח הארוך הפעילות המסחרית של התעשיין וההגנה על הסביבה הינן קשורות כי החברות חייבות להיות ערות לשלושה גורמים המשפיעים על הישרדותם: מקורות חומרי הגלם, חידושים טכנולוגיים שיש לחברות אחרות שהן ידידותיות לסביבה וערכים הנתפסים על ידי החברה הסובבת אותם והצרכנים של הפירמה". כלומר אם תעשיות בעבר התמקדו בעיקר בפעולות רגולטוריות שהוצעה על ידי הממשלה, כיום נקודת המבט היא להסתכל גם על דעת הקהל שכן אם מתעלמים מרצון הציבור אז לוקחים סיכונים מסחריים רציניים. לכן חברות נענות יותר ועובדות בשיתוף פעולה עם ארגונים סביבתיים כדי להשיג פתרונות שירצו את הציבור, ואם בעבר הסתפקו תעשיינים בלהיות פסיביים בניהול הסביבתי על פי העיקרון של המזהם משלם, כיום הציפיות הן שתפקידם השתנה בכיוון של לקיחת אחריות סביבתית ונקיטת יוזמות עצמאיות תוך ביסוס תרבות סביבה במבני הניהול של העסקים.  

במערכות של העברת מידע, הממשלה מספקת את המידע לציבור, אך משאירה בידי הציבור את הבחירה האם לנקוט בצעדים כנגד המזהם ואם כן, באילו צעדים לנקוט . יש כמה דרכים בהן העברת המידע גורמת לשינויים בהתנהגות הסביבתית של חברות: פרסום מידע מאפשר לשחקנים נוספים להיכנס לזירה ומוריד עבורם את העלויות לגבי השגת המידע והערכתו ומאפשר התארגנות על בסיס של אינטרס ציבורי משותף כדי לתבוע על פגיעה בסביבה. מנהלי מפעלים ועסקים חוששים מתדמית שלילית שתיווצר לעסק אם יתברר שהם מזהמים. בנוסף מתבצעת רגולציה מחמירה יותר על עסקים שנודע ברבים שהם מזהמים.  למרות זאת  גם השפעת הציבור יכולה להיות קוטבית ומנוגדת כי אם למשל עירייה מסוימת מגיעה להחלטה לסגור תהליך תעשייתי שגורם לזיהום סביבתי רב אז תגובת הציבור  יכולה לתמוך בהחלטה אם הזיהום פוגע בבריאותם ישירות ומנגד יהיו כאלה שיתנגדו לסגירת התהליך התעשייתי אם מדובר באנשים שתלויים בפרנסתם במפעל זה. לפיכך אפשר להסיק שההחלטות של הממונה על איכות הסביבה בעירייה במצב של ניגודי אינטרסים, עלולות להיות לא פופולאריות.

בספרות התיאורטית קיימות דעות סותרות לגבי מידת היעילות של תקנות חופש המידע והשפעתן על ההתנהגות הסביבתית של הפירמות. (2002) Cohen&Santahkumar  כותבים במאמרם התיאורטי כי "תוכניות גילוי המידע בארצות הברית נראו כבעלות השפעה לאחר מעשה על התנהגות הפירמות והן הובילו לירידה בזיהום גם אם המנגנונים שהובילו לכך הם מגוונים ועדיין נלמדים". לעומתם  Grant&Jones (2004)  פקפקו במחקרם לגבי יעילות חוק חופש המידע והשפעתם על ההתנהגות הסביבתית של פירמות וטענו  ש"הירידה בפליטות הזיהום התרחשה כתוצאה מסיבות אחרות". ואילוGouldson (2004)  במחקרו שערך בבריטניה טען : "תוכניות גילוי המידע אף שלא הוו סיבה עיקרית לשיפור הביצועים הסביבתיים הם בכל זאת השפיעו במידה ניכרת על הניהול הסביבתי וגם על צמיחה של צורות חדשות של שיתופי פעולה בין הרגולאטורים, התעשייה והקהילה".

  הסוגיה התיאורטית שאותה אנו רוצים לבדוק היא באיזו מידה תהיינה לתקנות חופש המידע השפעה על ההתנהגות הסביבתית של מפעלים ועסקים והאם תקנות אלו יביאו בעתיד להקטנת הזיהום. הרציונאל התיאורטי להקטנת הזיהום כתוצאה מתקנות חופש המידע אומר שהתנהגות הפירמות תשתפר בעקבות תקנות חופש המידע בגלל הסיבות הבאות: המידע על מפגעים יהיה נגיש יותר וזול להשגה מבחינת התושבים הנפגעים וזה יעודד אותם לפעול באופן קולקטיבי נגד גורמי הנזקים. שנית, אם המידע חושף התנהגות סביבתית מזעזעת של זיהום כבד אזי זה יביא את התושבים להתארגן ולפעול באמצעים שונים כמו מחאות והפגנות, ובמצבי קיצון כאלו גם התקשורת תשנה את סדר היום שלה ותתערב לטובת התושבים. תקנות חופש המידע משפיעות אם כך על התושבים ומחנכות אותם להתגייס לפעולה משותפת ואילו מצד התעשיינים הם יעדיפו לכבד את החוק ולצמצם את הפליטות העתידיות לא רק כדי להבטיח את שלומם של האזרחים אלא כדי למנוע בעתיד אישומים פוטנציאליים והסדרה רגולטורית נוספת.

 Cohen&Santahkumar (2002) טענו שהמנגנונים שבגללם התוכניות לגילוי מידע מובילות לירידה בזיהום קשורים ב"צרכנים שיכולים להחליט על הקטנה או הפסקת צריכה של מוצרי פירמה שידוע שמזהמת מאוד או משקיעים שיכולים להימנע מקניית מלאי או מניות של פירמה כזו בגלל הערכה שפירמה כזו תהיה פחות רווחית בעתיד. כמו כן הנפגעים יכולים ללחוץ על הפירמות המזהמות להקטין פליטות על ידי הפגנות או שביתות או לארגן לובי לגבי תיחום אזורי מגורים בנפרד מיתר שימושי הקרקע  או ללחוץ על הרשויות לערוך רגולציות חדשות או לבדוק היטב מזהמים  ואף יכולים לתבוע על נזקים". Cohen & Santahkumar טענו בניתוחם התיאורטי כי "תוכניות גילוי המידע הן האפקטיביות ביותר בהפחתת הזיהום מאותם מתקנים תעשייתיים שבהם הנזקים היו הגדולים ביותר ועלות ההפחתה בזיהום הייתה הקטנה ביותר. השפעה קטנה בלבד הייתה לגבי "השחקנים הטובים" שכבר פעלו בעבר להפחתת הזיהום לכוון של הישגים ושיפורים משמעותיים נוספים". גם על פי סטפן מארק פרסום מידע מביא לניהול סביבתי טוב יותר של מפעלים בגלל הסיבות ש"פרסום המידע מוריד את עלויות המידע ומאפשר לשחקנים נוספים כמו התושבים או ארגונים וולונטאריים או התקשורת להיכנס לזירה" (Stephan 2002).  

Grant & Jones (2004) טענו לעומת זאת במחקר שערכו כי "התוכניות המדינתיות בארצות הברית של הזכות למידע שיחקו תפקיד מועט ולפיכך לא הייתה להן השפעה בעלת ערך על ההתנהגות הסביבתית של מפעלים". הטענה שלהם התבססה על העובדה ש"המדיניות של הזכות למידע לא פירטה עד כמה מדינות אמורות להיות אקטיביות בהפצת המידע וגם לא סיפקו מימון פדראלי לתוכניות אלו. כתוצאה מכך תוכניות אלו לא מומשו באופן אחיד בכל המדינות ולפיכך זה אומר שהסיכוי להסדרה דרך גישת המידע היה מופרז". הטענה שלהם היא ש"מדיניות וולונטארית זו של הזכות למידע יצרה תמריץ מועט להקטין את הפליטות וכי אם יוזמות הזכות למידע היו מגלמות איום רציני יותר על המפעלים אזי שותפים בתעשייה היו מנסים למגר או להגביל פעילויות אלו. זה מתרחש בעיקר כאשר הם עומדים מול רגולציה לא אחידה ומבוזרת של הזכות למידע כך שארגונים בעלי עוצמה בתעשייה היו יכולים להשתמש בכוח הקולקטיבי שלהם כדי להחליש או לשבש תוכניות רגולציה אלו".

מה היו הסיבות להורדה בפליטות בשנים אלו על פי Grant & Jones ? על פי דוברים מטעם התעשייה רוב השיפורים היו כתוצאה מיוזמות שנלקחו על ידי העסקים עצמם במתן פתרונות סביבתיים. אפשרות אחרת היא שהשינוי בפליטות וההפחתה בהן היו תוצאה של מאמצים של השחקנים הלאומיים כמו EPA (המשרד הממשלתי האמריקני להגנה על הסביבה), התקשורת האמריקנית וארגוני הסביבה. התברר שכאשר התקשורת דיווחה על פליטות של מפעלים גדולים זה הביא לירידה בערך מניותיהם וייתכן מאוד שפירמות הגיבו לנתונים אלו. יתכן גם שנתוני זיהום מדווחים על ידי המפעלים בעצמם,ו- EPA צריך להשתמש באמצעי פיקוח הדוקים יותר, כי אם טעויות בדיווח על פליטות זיהום מכוונות ולא מכוונות ייתפסו ויותקנו אז האפקטיביות של תקנות  "הזכות למידע" תהיה גלויה יותר. קיימת גם האפשרות שלנתוני הזיהום השונים ניתנת פרשנות שונה על ידי קבוצות אינטרסים שונות כמו שיש לקבוצות אזרחים לוקאליות בהשוואה לקבוצות סביב אזוריות בגלל שקיים בין שתי הקבוצות ניגוד אינטרסים. מחקר זה מראה שעל סוציולוגים סביבתנים ואחרים לקחת בחשבון את הטווח הרחב של הכוחות החוקתיים המופקדים על המפעלים, אחרת הם ימעיטו או יגזימו בחשיבותם של החוקים הרגולאטורים שמהווים רק סידרה קטנה מתוך כוחות אלו.

Gouldson (2004) שחקר עד כמה השפיעה הגישה של הציבור למידע הסביבתי על הניהול הסביבתי של פירמות בבריטניה כתב כי "מבחינה היסטורית החלטות רבות בנוגע לסביבה ולפליטות של מזהמים נלקחו על ידי קבוצות של מומחים שהיו מקורבים לתעשייה ולא  לקהילה וזה יצר תהליך של משבר אמון כלפיהם וכלפי החלטותיהם". כאשר התאפשרה גישה של הקהילה המקומית למידע "שחקנים שונים החלו לאמץ אסטרטגיות שונות והחלו לצמוח שיתופי פעולה בין רגולאטורים, תעשייה, קהילה וקבוצות לחץ" (פוליטיות וירוקות). התוצאה היא שאפשור המידע "השפיע על התהליך הרגולטורי ועל חובת האחריות והדיווח של רגולטורים" וזה הביא להגברת האמון בין הקבוצות השונות.   

לבחינת המצב ברשויות המקומיות הסתמכנו על תוכן הראיונות שנערכו  עם פקידי הרשויות המקומיות באשר לראייתם את תקנות חופש המידע וההשפעה שיש להערכתם לתקנות חופש המידע על הניהול  הסביבתי של מפעלים. מדובר בראיונות שהתקיימו עם ממונים בנושאי סביבה מעירית חולון, עירית אשדוד ועירית נתניה.( אם כי רק ממונים בעירית חולון התייחסו ישירות להשפעת פרסום המידע על הניהול הסביבתי). האתגרים שבפניהם ניצבים פקידי הרשויות השונות הינם בחלקם משותפים ובחלקם שונים. חולון היא עיר ותיקה יחסית עם מפעלי תעשייה, מוסכים ובתי מלאכה. במשך שנים ארוכות לא פעלה בתחומם רגולציה סביבתית ועל העירייה להתמודד עם השינוי בשיח מול התעשיינים כפי שאמרה הד"ר אפיק: ''המפעלים פה הוקמו לפני 30-40 שנים וכל אחד עשה לפי הבנתו והאתגר היה איך לכוון את התעשיות לדרישות החוק". לאשדוד קיימים אתגרים נוספים בשל היותה עיר הנמל הגדולה בארץ ובשל זיקתה למפעלים הפטרוכימיים וקרבתם לנמל. בעיר אזור תעשייה קלה ואזור לתעשייה כבדה, ועל האתגרים מספר פלאצ'י מנהל מחלקת רישוי עסקים בעירית אשדוד: "האתגרים בעיר כמו אשדוד הם ענקיים. יש בה תעשייה ענפה, יש בה נמל, ויש לנו את הים . יש לנו פה כל מיני מפעלים תעשייתיים שהם אולי יחידים מסוגם בארץ והם יושבים פה בגלל השילוב של נמל וים ולא כולם ידידותיים לסביבה". לעיר נתניה הרכב תעשייתי שונה ואזור התעשייה קטן יותר משל אשדוד וחולון.

בעיריית חולון ישנן דעות מנוגדות ביחס להשפעת פרסום המידע על הניהול הסביבתי של מפעלים. ד"ר איזבלה אפיק מנהלת היחידה לאיכות הסביבה ובעלת השכלה רלוונטית בכימיה ואחראית על אכיפת הרגולציה על מפעלי התעשייה בחולון ואזור. להערכתה יש ותהיינה להפעלת התקנות של פרסום המידע השפעה על ההתנהלות הסביבתית של מפעלים ועסקים. לדבריה: "כיום מפעלים מזהמים יודעים שאם יש דיגום או בדיקה כלשהי עם תוצאות חריגות אז זה יפורסם וזה מרתיע בהחלט וזה עובד. הם מבינים שלא כדאי להם להיות מפורסמים כמפעלים מזהמים  בגלל הביקורת הציבורית". ולכן היא מוסיפה שהאתגר המרכזי  בנושא יישום תקנות חופש המידע הוא לאזן בין הצורך לתת מידע סביבתי מקיף ולא לפגוע בעסקים באופן שיחשוף את העירייה והממונים אוכפי הרגולציה  לתביעות משפטיות. לעומתה שלמה גיספן ראש מחלקת  רישוי עסקים נשמע סקפטי יותר בקשר לפרסום המידע ועדיין לא רואה את היתרונות שבפרסום המידע (צריך לציין שהראיון איתו התקיים לפני העלאת האתר המשופץ שלהם שבו ניתן מידע רחב ומקיף יותר על תחומי הסביבה). הערכתו לגבי יתרונות פרסום המידע הסביבתי היא מפקפקת כפי שנתן לכך ביטוי בדבריו: "התושבים או הציבור הערטילאי אינו כל כך מתעניין במידע.  אשמח לדעת שהציבור נכנס לאתר והתעניין...עדיין אין לנו מידע לגבי השימושים במידע". גם הוא חושב כי הנושא של גילוי המידע הוא בראשיתי ואמר בשיחה טלפונית ב-2.8.11) : "עדיין לא קיבלתי אף פנייה של לסגור מפעל בגלל זיהום. זה לא הפך את האזרחים לכלב השמירה העירוני". יותר מכך הוא הדגיש בשיחה שאין ארגונים סביבתיים (פרט למלר"ז) והם אינם מעורבים בחולון. למנהל מחלקת רישוי עסקים בעירית אשדוד טענה דומה לגבי הציבור אך הוא הבחין בין הציבור הרחב לבין אזרחים שמתעניינים וארגונים ירוקים ואמר: "הציבור הרחב? אני לא רואה דרישה והתעניינות, אך יש כפי שאמרתי חברה שהם הירוקים שהם באים ורואים ושואלים."

 שלמה גיספן חשף בדבריו את השיקולים המנוגדים  שהיו מעורבים בעיצוב התוכן של האתר והמידע הניתן בו ואמר כי "היה צורך שהאתר ייהפך לידידותי וקל אך גם שהמידע לא ייהפך למידע שיפליל את העירייה. כמו בעיקר בתוצאות מדידה כמו בארות מים או בעיות אוויר, תמיד קיים ניגוד אינטרסים בין הרצון לחשוף מידע לבין הצורך להתגונן בפני מידע זה. כל פעם אתה מכסה חלק אחר". שניהם ציינו את הצורך שלהם בליווי של היחידה המשפטית כי הסוגיות היו נוראיות וכי אף נעזרו בלווי של משפטנים חיצוניים. הסיבה לכך היא שמפעלים מספקים תעסוקה לתושבי העיר ומשלמים ארנונה לעירייה ולכן יש קשיים בהצגת נתונים בעייתיים כלפי מפעלים אלו. יותר מכך ד"ר איזבלה אפיק מסבירה את מהות הבעיה "בחשיפה של מפעלים מזהמים בנזק התדמיתי הגדול שייווצר למפעלים אלו והאפשרות שהעירייה והממונים על האכיפה יהיו חשופים לתביעות משפטיות". היא הסבירה כי: "מוקדם מידי לחוות דעה בקשר לרווח ולהפסד בקשר לפרסום המידע הסביבתי. צפויות תביעות והליכים משפטיים כאלו ואחרים. כי זה קצת בעייתי. כי אם אני שולחת לבעל עסק התראה שבכוונתי לפרסם מידע סביבתי על העסק שלו  זה לא מספיק. אם החריגה היא גדולה מידי אז אין בעיה אך השלכות הפרסום לגבי מפעלים גדולים כמו תדיראן או ווישיי יכולות להיות בעייתיות. יש עסקים שחייבים לעמוד בתקנים בינלאומיים ואם אנו מפרסמים מידע על חריגה רצינית אז יש לכך השלכות רציניות לגבי הפרסום בגלל הנזק הכבד שנגרם למפעל. נזק תדמיתי עצום. אז זה מחייב אותנו לגביהם ואנו בודקים אותם שוב ושוב בבדיקות מעמיקות יותר לפני שאנו מפרסמים את המידע ובודקים פעם שנייה ושלישית לפני שמעבירים את המידע. יש אפשרות של תביעות בכל טעות שלנו ואפילו אם משהו לא עבר ביקורת בהקפדה זה יכול להביא אותנו לפינה של אפילו תביעות אישיות".  מתוכן דבריה של ד"ר אפיק ניתן להבין שלא כל המידע המועבר לציבור הוא עדכני ויש שיקולים המונעים אותם מלמסור מידע בזמן אמת על זיהום שתעשיות אחראיות להם מתוך חשש שייגרם נזק למפעלים או מחשש לתביעות משפטיות. ברור שככל שמדובר במפעל או עסק גדול יותר שמעסיק יותר עובדים או מפעל שהוא מייצר בעיקר לצורכי יצוא,  כך החשש מפרסום המידע הבעייתי עליהם גובר  כי הנזק שמפעל כזה צפוי להם הוא רב-מערכתי. גם מדבריה של תמר  שרויטמן ראש האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית חולון ניתן להבין שקיים לעיתים ניגוד אינטרסים מובנה בין הצורך לחשוף מידע לבין הצורך שלא לחשוף אותו והיא נותנת לכך ביטוי בדבריה: "ברור לכולם שאני לועסת את הדברים הטובים, מנגישה לך רק את מה שבאמת חיובי. כולם חוטאים בלהציג את הנתונים כפי שהם". הפרשנות שלנו לגבי הסיטואציה הזו של הצורך למנוע או להעלים מידע כדי להימנע מתביעות פליליות הן שלרשויות המקומיות יש בעיה בחשיפת נזקי סביבה בעיקר כאשר מדובר במעסיקים גדולים או מפעלים גדולים ולפיכך לא כל המידע הנמסר באתר יהיה שלם, אמין או עדכני. גם בעירית אשדוד קיימת דילמה בנושא של מפעלים גדולים ומזהמים שהמשא ומתן איתם בנושא שינוי הטכנולוגיות במטרה להקטין פליטות הוא ארוך ונמשך שנים כפי שאמר: "יש לנו מפעלים חיוניים אבל לאו דווקא ידידותיים לסביבה. לדוגמא יש לנו את מפעל אגן כימיקלים שמעסיק מאות אנשים בעיר ובמעגלים השניים והשלישיים אלפי אנשים. אבל מנגד זהו מפעל מזהם. או מפעל למצברים שזהו חומר רעיל שאוסף את כל המצברים מהארץ שזה מעולה  כי הוא פותר בעיה ארצית אבל אני הייתי מעדיף שלא ישב פה. אנחנו מתמודדים איתם ומפקחים עליהם ומטילים כל מיני הגבלות והם משקיעים מיליונים כדי לעמוד בדרישות שלנו ושל המדינה ואנחנו בתהליך של שיפור אבל איטי ואני רוצה שזה יקרה עכשיו אבל מדובר בהשקעות עצומות". פלאצ'י מעיריית אשדוד  וקאיקוב הממונה על רישוי עסקים בעיריית נתניה לא ציינו אומנם את נושא ניגוד האינטרסים בין פרסום מידע והעלמתו, אך זה לא אומר שהממונים בעירייה זו לא עומדים בפני בעיות דומות. נהפוך הוא, הסיכויים הם רבים שהבעייתיות בנושא פרסום מידע שעלול להזיק למפעלים משותפת לכל הרשויות וכל הממונים מתחבטים באותן שאלות משפטיות ואתיות. לפי הבנתנו העלמת מידע סביבתי מפליל פועל לרעת הסביבה ולרעת התושבים. מידע הוא כלי מדיניות והוא יכול להשפיע בכך שהחברה האזרחית תוכל לפעול ולהפעיל לחצים או השפעה על הרישיון הרגולאטורי והרישיון הכלכלי. וזה גם מאפשר שקיפות בכך שגם הציבור וארגונים ירוקים יוכלו לפעול. מניעת מידע או מסירת מידע לא עדכני או מסירת מידע מעורפל אינה מאפשרת השתתפות שחקנים חשובים נוספים בנושאי איכות הסביבה בעיר.

בעיה נוספת שהעלה גיספן היא העדר תקצוב הליך הטמעת התקנות ברשויות המקומיות בארץ בהשוואה להתקדמות הנושאים הסביבתיים באירופה. לדבריו: "אצלנו לא שמים כסף על הנושאים האלו ורוצים שהתהליך הזה יתפוס". בעיה דומה העלו במחקרם Grant & Jones(2004)  שכתבו :  "תוכניות הזכות למידע בארצות הברית לא סיפקו מימון פדראלי לתוכניות אלו. כתוצאה מכך תוכניות אלו לא מומשו באופן אחיד בכל המדינות והיו רק מדינות ספורות בארצות הברית העשירות שבהן עם תודעת איכות סביבה שמיסדו את המימון להפצת עקרונות הזכות למידע ולעומן היו מדינות רבות שלא הציעו כל מימון לכך". נראה על פי האמור שמסתמן תהליך דומה בארץ שבו רשויות מקומיות עשירות תוכלנה לממן פרויקט זה  בגלל משאביהן ובגלל תודעת איכות הסביבה של תושביהן בניגוד לרשויות עניות.

עד כמה תהיה השפעה לתקנות חופש המידע על הניהול הסביבתי של מפעלים ד"ר אפיק שיש לה השכלה מקצועית רלוונטית שקלה את השאלה בנושא האפקטיביות של פרסום המידע בהשוואה לרגולציה של האכיפה באזור התעשייה ולדעתה לרגולציה של האכיפה ולאגרות או קנסות על מזהמים יש השפעה גדולה יותר והיא מציגה סיטואציה  מהמצב באזור התעשייה של ירידה דרמטית בזיהום בעקבות האגרות הכבדות שהוטלו על מזהמים בין השנים 2007-2010. היא סיפרה שמניסיונה ארוך השנים היא יודעת שאם בעבר האתגר היה איך לכוון את התעשיות שיתאימו עצמן לדרישות החוק, היום האתגר המוביל הוא שינוי מושכל של כל התהליכים שהתעשיינים עוברים. כמי שמלווה את תהליך הרגולציה כבר עשור שנים היא מספרת שרוב המפעלים הוקמו באזור התעשייה לפני 30-40 שנים וכל אחד עשה לפי הבנתו והיה קשה להסביר את נושא הזיהום או השפכים. "היום" היא אומרת "אנחנו מובילים את השדרוג באופן שמפעלים מביאים את הטכנולוגיות ואנחנו מאשרים את הטכנולוגיה העדיפה מבחינה סביבתית". כלומר התרחש שינוי תפיסתי ותהליך של הכרה בחשיבות איכות הסביבה בקרב התעשיינים עוד בשנים שקדמו לתקנות חופש המידע.  והשינויים התחוללו עוד קודם לתקנות חופש המידע והיא רואה את יתרונות פרסום המידע הסביבתי כתוספת לאכיפה הישירה שבוצעה עד כה אך לא ככזו שתחליף אותה אלא תשלים אותה. גם שלמה גיספן טוען שתהליך גילוי המידע הוא בראשיתו ולא קיבל מהציבור שום מידע או פנייה מהאזרחים לגבי מפעלים שיש לסגור בגלל זיהום. לגבי ארגונים ירוקים הוא טוען כי הם לא כל כך מעורבים בחולון כפי שזה קורה  בערים אחרות. 

מתוך דבריה של ד"ר אפיק אפשר להבין שעד כניסת תקנות חופש המידע פעלה הרגולציה בשנים האחרונות בצורה תקיפה למדי והביאה לכך שהייתה ירידה דרמטית בזיהום. זה לא קרה בגלל העירייה אלא בגלל שהוטלו על עיריית חולון קנסות גבוהים על שפכים לא מטופלים ואז העירייה נאלצה לגלגל ההוצאות על המפעלים המזהמים על פי בדיקות שנעשו בשפכי התעשייה והיא מודה שזה עבד מאוד. גם שלמה גיספן הוסיף (בשיחה הטלפונית) לגבי הרגולאציה העירונית כי "זהו מאבק לא פשוט שבו עשרות עסקים מזהמים נסגרו במהלך השנים האחרונות בגלל אכיפה קשוחה ועמידה על הדרישות והתקנים". עסקים אלו נסגרו לתמיד או עברו למקומות חדשים עם תשתיות חדשות באזור התעשייה בחולון או לאזורי תעשייה אחרים מחוץ לעיר.

השאלה היא מה קורה בסוגי הפליטות שאין עליהן רגולציה דומה או שוט דומה של קנסות כמו שמנים ודלקים של תחנות דלק ומוסכים שמזהמים את הקרקע (קרקעות באזור התעשייה מזוהמות מאוד על פי דבריהם ויש להכניס את המפעלים להסדרה) או ניהול סביבתי בנושא הקרינה ממתקנים סלולאריים. ההערכה היא שמצב דומה קיים בכל הרשויות המקומיות שיש להן מערכות תעשייתיות דומות. טענתנו היא שככל שמידת המעורבות של התושבים תהיה גדולה יותר כך ינהגו עסקים ומפעלים בצורה זהירה יותר בניהול הסביבתי שלהם בעיקר בנושאי בעלי סיכון. "למערכת הרגולציה הסביבתית חוליים מערכתיים, והשתתפות ציבורית יכולה להשלים ולתת פתרונות נוספים  כי הציבור יכול להיות כלב השמירה של הרגולציה ולדאוג שהחוקים אכן נאכפים" Beierle 2005)). האתגר במדיניות סביבתית מציב בעיות מיוחדות כי הנושאים לעיתים קרובות מסובכים מבחינה טכנית, כבדי משקל ורבי פנים מבחינת האינטרסים שמעורבים בהם ולכן יוצרים לעיתים אווירה של קונפליקט ואי אמון. לכן שיתוף הציבור מאפשר קבלת החלטות שמשתפת גם את הציבור המושפע הכי הרבה מתהליכי קבלת ההחלטות והאזרחים הופכים לכלב השמירה של הרשות כפי שהתבטא פלאצ'י מעירית אשדוד שאמר כי: "יש פורום להגנת הסביבה בעיר שאנחנו משתתפים איתם (עם אזרחים וגופים ירוקים) בדיונים ויש להם השגות. העובדה שיש אזרחים וגופים ירוקים כאלה שמעורבים ויושבים לנו על הזנב, זה דבר חיובי מאין כמוהו, לא מאפשר לנו להירדם, וחוץ מזה הם מעירים את עיננו לדברים שאנחנו לפעמים לא רואים. אלה חברה שהם ממוקדי מטרה". זה תואם את מחקרו של   Gouldsonשכתב כי "תהליך גילוי המידע מביא להתקשרויות בין הקהילה, הרגולאטורים, התעשייה וגם קבוצות לחץ" כמו הירוקים שמהווים מתווכים עבור הקהילה ודוברים עיקריים עבורה. "מבחינת הפרספקטיבה החברתית ההיווצרות של הגישות הפתוחות והמכלילות של אופן קבלת ההחלטות בנושאים סביבתיים יכולות לתת תשובה למתחים הקיימים בין הקהילה והתעשייה בגלל משבר האמון ואיבוד הלגיטימציה של גורמים בתעשייה באופן שבו הקהילה מקבלת את הכוח והיכולת להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות שכה משפיעות על גורלם".   

הליך שיתוף תושבי העיר בקבלת החלטות יכול להתבצע במידה וניתן לציבור מספיק מידע אמין ומשתפים אותו בקבלת ההחלטות. אם קיים תהליך של החדרת ערכי איכות סביבה לתושבים  ואם קיים אמון בין התושבים לבין נושאי המשרות, זה יוביל להתפתחות דיאלוג שיביא גם את מנהלי המפעלים והעסקים להבנה שיש לשתף פעולה ולהתאחד סביב עקרונות של סביבה נקייה גם אם זה כרוך בעלויות נוספות לחברות שהם מנהלים.