הפרטת הקיבוצים : מחקר איכותני וסטטיסטי - רוזי עשת
המחקר נערך על ידי רוזי עשת ובדק את תהליכי ההפרטה בקיבוצים ואת עמדותיהם השונות של החברים בשל נימוקים אידיאולוגיים וכלכליים, והאם ההפרטה היטיבה מצבם וערכים אחרים תפסו מקומם של ערכי העבר. המחקר נערך במסגרת לימודי התואר השני, באוניברסיטת תל-אביב – החוג לגיאוגרפיה (2010), ומוצג למטרות מתן מידע והעמקת השיח הציבורי בתחומי התכנון ואיכות הסביבה.
Privatization of Kibbutzim:
A Qualitative and Statistical Study
The study was conducted by Rosi Eshet and examined the privatization processes in kibbutzim and the different positions of the members due to ideological and economic reasons, and whether privatization improved their situation and other values took the place of the values of the past. The study was conducted as part of the master's degree studies at Tel Aviv University - Department of Geography (2010), and is presented for the purposes of providing information and deepening public discourse in the fields of planning and environmental quality.
רוזי עשת,
בוגרת אוניברסיטת בן גוריון בכלכלה וגיאוגרפיה,
ומוסמכת אוניברסיטת תל אביב בחוג לגיאוגרפיה
התמחות בתכנון עירוני ואיכות הסביבה.
היסטוריוגרפית וצלמת אדריכלות ונוף.
תוכן העניינים
מבוא
מטרות המחקר
רקע היסטורי : האידיאלים, ההישגים והמשבר
תהליכי השינוי בקיבוצים
בדיקות סטטיסטיות של העמדות כלפי השינויים
מתודולוגיה
הצגת האוכלוסייה הנחקרת
אופן הצגת הממצאים
עמדות ביחס לשכר הדיפרנציאלי
עמדות ביחס לפירוק המסגרת הקהילתית
עמדות ביחס לניהול החיצוני
דיון מסכם
נספחים
ביבליוגרפיה
מבוא
מאה שנים עברו מאז נוסדו הקיבוצים הראשונים ובשנים האחרונות עוברת התנועה הקיבוצית משבר בשל תהליכים כלכליים ובשל שינויים אידיאולוגיים הקשורים בהם ובחברה הישראלית כולה ובהם הנטייה לאינדיבידואליזם ולקפיטאליזם. משבר זה דורש שינויים מבניים באורח החיים הקהילתי ובכלכלת הקיבוצים, ובשנים האחרונות ובניגוד לעבר, השנויים הגיעו באופן יזום על ידי מוסדות הקיבוצים ולכך יש מסכימים ומתנגדים. מושג ההפרטה לקוח מהעולם הכלכלי שבו מתקיים מעבר של מפעלים או שירותים מבעלות ציבורית לבעלות פרטית. המושג הזה רווח מאוד גם בקיבוצים אך יש לו מובן שונה והכוונה היא למודלים שונים של הפרטת הצריכה והפעילויות השונות, הנהגת שכר דיפרנציאלי, הפרטת אמצעי הייצור וניהול באמצעות ניהול חיצוני.
מטרות המחקר
מטרות המחקר הן : א. לבדוק את תהליכי ההפרטה ואופן קבלתם של תהליכים אלו על ידי חברי הקיבוצים כאשר ההנחות הן שהחברה הקיבוצית איננה הומוגנית מבחינת קבלת תהליכי השינוי וכי קיימות עמדות שונות בקרבם לא רק מנימוקים אידיאולוגיים אלא גם מנימוקים כלכליים שיש לקבוצות אינטרסים שונות בקיבוץ הקשורים בגיל, במעמד ויכולת השתכרות של חברי הקיבוצים, ושמהם נגזרת התייחסותם כלפי השינויים המוצעים. ב. לבדוק קיומן של קבוצות אינטרסים שונות בניהול השינויים או בהתנגדות להם וכיצד המציאות השתנתה כאשר גם בין המתנגדים בתחילה לשינוי היו כאלו ששינו את עמדותיהם תוך כדי התהליך. ג. לבדוק כיצד מתייחסים חברי הקיבוצים לערכי העבר כמו שוויון, שיתופיות ומחויבות על רקע השינויים של ההפרטה והאם ערכים חדשים תופסים את מקומם של ערכי העבר.
המחקר יתנהל בשלושה מימדים עיקריים הקשורים להפרטה: שינוי עקרון השוויון על ידי קביעת השכר הדיפרנציאלי, שינוי עיקרון השותפות על ידי הפרטת הצריכה והשירותים והעברת הניהול לאנשי מקצוע חיצוניים כחלק מהפרדת העסקים מהקהילה.
מתודולוגיה
הקיבוצים עוברים תהליכי שינוי ערכיים ומבניים מרחיקי לכת שקשורים למשבר אידיאולוגי, כלכלי וחברתי בעשרים השנים האחרונות. נציג ונבחן את התהליכים ההיסטוריים שהובילו אותם לתהליכי השינוי כפי שנחקרו עד היום. קיימות עמדות שונות של חברי הקיבוצים כלפי ההפרטה למרכיביה ולשינויים הערכיים בקיבוץ. נבדוק שינויים אלו באמצעות פרספקטיבה מושגית שנלקחה מהספרות המחקרית שנכתבה בנושא. בשלב השני נציג את האוכלוסייה הנחקרת של חברי קיבוץ דורות כקיבוץ מייצג שעובר תהליכי הפרטה ואת הרקע האובייקטיבי לתהליכי השינוי בקיבוץ כפי שאירעו בעשור האחרון ונקבל הערכה משוערת של התפלגות העמדות בקרב קבוצות יחוס שונות. בשלב הרביעי נציג את העמדות השונות כפי שבאו לידי ביטוי בראיונות שנערכו עם קבוצת נשאלים במדגם מייצג שנבחר למטרה זו.
ההשערה היא שבכל חברה מורכבת הנמצאת בתהליכי שינוי באורח החיים גם בקיבוץ זה נמצא טווח עמדות שאינן הומוגניות ולכן הוחלט לראיין קבוצה של שבעה אנשים מקיבוץ דורות שנבחרו כמייצגים עמדות שונות, גילאים שונים ומעמד שונה. הגישה היא לקבץ את עמדותיהם של קבוצת המרואיינים כפי שבאו לידי ביטוי מתוכן הראיונות שבהם הציגו את התרשמותם הסובייקטיבית באשר לתהליכים אלו. את השאלון חילקנו לקטגוריות המרכזיות שקבעו את תהליכי ההפרטה בקיבוצים ולשם כך נערך שאלון מובנה של שאלות מרכזיות שהקיפו את השינויים שבמודל ההפרטה בקיבוץ זה, כאשר כל אחד מהמרואיינים התבקש להביע את עמדותיו בשיחה שנמשכה כשעה. (השאלון בנספחים). הראיונות התקיימו ברובם בשטח הפרטי והציבורי של הקיבוץ ולמרואיינים ניתנה האפשרות להתמקד בנושאים שנחשבו מרכזיים מבחינתם ובמובן הזה התאפשרה פתיחות מסוימת בראיונות ונשאלו שאלות נוספות להבהרת נושאים שונים בהשוואה למידע במקורות ספרותיים או לאמירות של חבריהם.
בשלב השלישי ערכנו קטגוריזציה של תוכן הדברים כדי לסווג את הפרספקטיבות השונות של הנשאלים על מנת להשוותן עם מחקרים אחרים ועם השערות מחקר זה. תוכן הראיונות נרשמו לפרטיהם ואת המידע שהתקבל חילקנו לשלושה נושאים מרכזיים שהשפיעו ומשפיעים על חברי הקיבוץ : השכר הדיפרנציאלי מול ערכי השוויון, הפרטת הצריכה ומשמעותה לגבי הקהילתיות והשותפות והניהול החיצוני בהקשר של המעבר לכלכלת שוק. תשובות הנשאלים מוינו וסודרו בדיאגרמות בקטגוריות עיקריות וקטגוריות משנה על פי זיהוי עמדותיהם ותפיסותיהם של הנשאלים והוצגו באמצעות תרשים ממפה או "עץ הקטגוריזציה הממפה" על פי העקרונות בספרו של שקדי "מחקר איכותני – התיאוריה והיישום" (2003). בשלב הרביעי נערך ניתוח תיאורטי של תוכן הדברים שהתבסס על נרטיבים מרכזיים והפרשנות שניתנה על ידי חברי הקיבוץ שרואיינו ביחס לשינויים שהתחוללו בקיבוץ ולבסוף נערך דיון מסכם של המחקר.
רקע היסטורי : האידיאלים ההישגים והמשבר
את התהליכים שהביאו להפרטה ואת השפעתם על חברי הקיבוצים לא ניתן להבין ללא הרקע ההיסטורי והחברתי הקשורים באידיאולוגיה של חברי הקיבוצים ובתהליכים כלכליים שהתרחשו במהלך שלושים השנים האחרונות. 279 קיבוצים יש כיום עם אוכלוסיה של כ-120,000 תושבים ולרובם מיתולוגיה ארוכה על סיפור ההקמה שלהם וחיי השיתוף והשוויון. אי אפשר שלא להתפעל מהייחוד באורח החיים הקהילתי והשונה, שהוא אוטופי במידה רבה ושרק בארץ התקיים בצורתו הנוכחית במשך שנים ארוכות והשאיר חותם עמוק על החברה הישראלית אף כי חלקם באוכלוסייה היהודית בארץ היה מצומצם.ביותר. רוב הקיבוצים נוסדו בטרם קמה המדינה כאשר אנשי העלייה השנייה הגיעו ארצה ממדינות מזרח אירופה והיו הראשונים להגשים את החלוציות הקיבוצית. העקרונות האידיאולוגיים הובילו אותם להתיישבות בנפות הצפון והנגב במטרה לבסס את האחיזה הטריטוריאלית באזורי הספר המרוחקים בארץ ישראל, לקבוע את הגבולות העתידיים של המדינה, ולתת ביטוי לקשר של היהודי החדש עם עבודת האדמה. על ערך החלוציות של אותן שנים כתב מנחם שדמי (1985) על השיחה שניהל יוסף טרומפלדור מקיבוץ תל חי עם ז'בוטינסקי על המושג חלוץ: "לנו דרושים אנשים מוכנים לכל, לכל מה שתדרוש ארץ ישראל. חסק גלגל ? אני הגלגל . חסרים מסמר בורג גלגל תנופה ? קח אותי. צריך לחפור אדמה ? אני חופר. צריך לירות, להיות חייל ? אני חייל...אני עושה הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות. אין אפילו שם. אני האידיאה הטהורה של השירות" (שדמי 1985). הקיבוצים בצפון הארץ ובצפון הנגב שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי כיישובי "חומה ומגדל", כמו קיבוץ נגבה, מטרתם הייתה לעקוף גזרות "הספר הלבן" של הבריטים שאסרו על הרחבת ההתיישבות ולקבוע גבולות עתידיים. הקיבוצים נחשבו ליישובי הספר ונמצאו בחזית הלחימה במלחמת השחרור.
הקיבוצים נוסדו על פי עקרונות השיתוף שהיה להם בסיס אידיאולוגי אך גם מתוך שיקולים של הישרדות ביטחונית וכלכלית כאשר עקרונות אלו קבעו : שיתוף מלא בנכסים היצרניים והצרכניים, עבודה משותפת, ערבות הדדית, וחיי קהילה וחברה משותפים כאשר כול חבר תורם לפי יכולתו ומקבל על פי צרכיו. עלפי עקרונות אלו נבנו מטבח משותף , חדר אוכל משותף , מועדון ומחסן בגדים ומכבסה ואליהם נוספו חדר תינוקות וחדרי ילדים משותפים. הלינה של התינוקות והילדים הופקעה מההורים לטובת ארגון הלנה קבוצתי , כפי שגם בגדי העבודה עברו מיד ליד וכדי שיתאימו לכולם הם נתפרו במידות גדולות במיוחד. מוסדות הלימוד היו משותפים ומהפרט הופקעה היכולת להחליט בנושאים אישיים והועברה להחלטות הקבוצה שבה הן התקבלו באסיפות החברים שבהם כולם היו מחויבים. במוזיאון ראשית ההתיישבות בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל יש אוסף מוצגים מהתרבות החומרית כולל כלי עבודה, חדר הכביסה, חדר אוכל וחדר ילדים משותף, ובקיבוץ יד מרדכי אוסף מחרשות מתקופת ההתיישבות בשנות השלושים. להלן התמונות :
עם זאת ולמרות האידיאלים והאידיאליזציה, לא היה מדובר באידיליה. אלו היו שנים קשות של היאחזות בעבודת האדמה בריחוק ממרכז הארץ, ועם שכנות עוינת של הערביים בישובים סביבם. עברו למעלה מעשרים שנים עד שההסתדרות הציונית הכירה בחשיבותה של ההתיישבות החקלאית בארץ והחלה לממן את ההתיישבות מתוך הבנה לחשיבותם של היעדים הלאומיים כפי שהקיבוצים הגשימו, ואפשרו לקבוצות חלוצים מאנשי העלייה השלישית ואילך לבסס התיישבויות חקלאיות שיתופיות נוספות. עם קום המדינה נותרה האידיאולוגיה יציבה וחייבה את המשך המעורבות העמוקה של התנועה הקיבוצית בחברה הישראלית שהלכה והתרחקה מהרעיון הקיבוצי כך שהפער בין אנשי הקיבוצים למציאות הישראלית הלך והתרחב. עיקר התסכול היה שלא רבים נטו להצטרף לקיבוצים ואף היו עזיבות רבות של בני קיבוצים והתנועות הקיבוציות עמדו בפני השאלה אם תם תפקידן הלאומי, ורבים מתוכם אימצו את ההכרה שבמקום להתגייס לנושא הקליטה של מצטרפים חדשים עדיף לבסס את איכות החיים בקומונות הקיימות. גם הממשלה בראשות בן גוריון נטתה להעביר את ניהול היעדים הלאומיים כמו ביטחון, התיישבות וקליטת עלייה מהגופים הוולונטריים כמו הקיבוצים למדינה. תוך כדי התפתחותה של החברה הקיבוצית נוצרו בקרבם זרמים אידיאולוגיים נפרדים שהביאו לפיצול של התנועה הקיבוצית ל 5 זרמים שונים. המעבר לתעשייה היה מחויב המציאות בגלל תהליכי ייעול בחקלאות שהביאו לשינוי בדפוסי התעסוקה הכפרית שאפשרו צמיחתם של הקיבוצים למסגרות כלכליות-חברתיות גדולות. המוכנות להעסיק עובדים בשכר מחוץ לקביבוץ אפשרה להגדיל את המפעלים והיו בהם מפעלים שהפכו למבוססים ומצליחים מאוד. אלא שלרבים מהמפעלים נוצרו בעיות בשל עלות ההון ואיכות הניהול וגם הגלובליזציה בשנים האחרונות חשפה אותם לתחרות וסיכנה את המשך קיומם של מפעלי התעשייה הקיבוצית, למרות שגם כיום ולמרות המשבר הכלכלי שעברו התוצר הכולל של משקי הקיבוצים גבוה בשיעור ניכר מחלקם היחסי באוכלוסייה. להלן תמונות מאפיינות של חקלאות ותעשייה בקיבוץ דורות.
המשבר האידיאולוגי הכלכלי והחברתי הביא לכך שהחלו להתבצע שינויים מבניים בקיבוצים בתהליך ארוך ואבולוציוני שהיה שונה בין הזרמים השונים ובין הקיבוצים, וכפי שנכתב את אופי השינויים ועוצמתם הובילו המוסדות והמנהיגות בתוך הקיבוצים. ראשיתם של התהליכים הייתה כרוכה בעיקר בהפרטה של הצריכה והשירותים, בשלב השני הונהג שכר דיפרנציאלי ובשלב השלישי שעדיין לא הסתיים מתקיים תהליך של הפרטת אמצעי הייצור וניהול חיצוני ושיוך דירות למשפחות. תהליכים אלו נמשכים כבר למעלה מעשור שנים וקיבלו תאוצה רבה בשנים האחרונות.
החל משנות התשעים ניתן היה להבחין בשלושה מודלים של הפרטה בקיבוצים: המודל הראשון והמסורתי ששמר בקפדנות על העקרונות הקיבוציים שהיו מקובלים. המודל השני ביקש להפריט טווח רחב של פעילויות ולהעמידם תחת האחריות של החברים. המודל השלישי הרחיב את עקרון האחריות האישית עד להנהגת שכר דיפרנציאלי וקידום שיוך דירות ואף הפרטת אמצעי הייצור. על רקע הגיוון במודלים אימצו ראשי התנועה הקיבוצית עמדה שלפיה "עליהם ללוות בצורה אקטיבית ומסייעת את תהליכי השינוי מתוך הידברות ובאופן שההחלטות יתקבלו באופן דמוקרטי וללא קביעת עמדה ערכית". ( בן רפאל וטופל 2009).
בעשור האחרון השינויים בקיבוצים התעצמו והונהגו הסדרים חדשים המוגדרים כמהפכה תרבותית, שכן השינויים המבניים הואצו באופן שהתחולל תהליך של הבניה קולקטיבית חדשה של המושג קיבוץ שהוא שונה לחלוטין מהמושג המסורתי הידוע ומדגיש את השאלה, אם השם קיבוץ מתאים לתפקידו הנוכחי ולמהותו כקיבוץ. ברוב הקיבוצים הופרטה הצריכה באופן שהפרטים קובעים לעצמם את סדר העדיפות בהוצאותיהם, רוב הקיבוצים (80%) קושרים בין הפרנסה והעבודה ועברו לתשלום של שכר דיפרנציאלי המושפע מהמשרה שהחברים ממלאים, כאשר לעיתים כל ההכנסה מהעבודה מחליפה את התקציב ולעיתים אחוז מסוים מההכנסה מהווה מרכיב בתקציב. כמו כן הותרה מזה שנים העסקתם של חברי קיבוץ בתעסוקות שמחוץ לקיבוץ ושיעור המועסקים העובדים מחוץ לקיבוץ עלה מ10% בשנת 1986 ל40.2% בשנת 2005 . את ההיתר הזה ניצלו חברי קיבוצים שלא מצאו עבודה בתחום הקיבוץ או שמשכורתם מחוץ לקיבוץ הייתה גבוהה יותר. בנוסף יש קיבוצים שכבר החלו בתהליכים של שיוך הבתים לחברי הקיבוץ ואף העברה של מניות הנכסים היצרניים לידי החברים באופן פרטי. בנוסף עוצב מחדש התחום הציבורי ובוטלו האסיפות הכלליות והואצלו סמכויות למועצה נבחרת של טכנוקרטים, ובקיבוצים רבים הניהול עבר למנהלים חיצוניים. ישנם קיבוצים רבים שעברו למעמד של ישוב קהילתי שמשמעותו הפרטה מלאה של תחומי הצריכה והשירותים, פירוק והפרטה של הבעלות המשותפת של הרכוש היצרני, צמצום מרחיק לכת של האחריות והערבות ההדדית וקבלה של תושבים קבועים רבים לצד החברים בקיבוץ.
לאורך שנים תפסו חברי הקיבוצים מקום מכובד בממסד הישראלי, פי כמה וכמה ממשקלם היחסי באוכלוסייה היהודית בארץ. הם היו מעורבים מאוד מבחינה פוליטית וזה בא לידי ביטוי בייצוג גדול במסדרונות הכנסת, בממשלה, במשרות צבאיות וביטחוניות ושרות החוץ, בתעשיות הישראליות ובחברות ההסתדרותיות. זו הייתה אליטה משרתת אלא שלא תמיד הכישורים היו מתאימים והביקורת הייתה על כך שזה נבע בזכות קירבתם לשלטון ובזכות תדמיתם ההיסטורית כקבוצת חלוצים ערכית שטיפחה בקרב חבריהם את ערכי ההתנדבות למשימות לאומיות וההסתפקות במועט. על כך כתב עמוס איילון בספרו הישראלים (1981):'' חברי הקיבוצים זוהו עם כל החיוני וההרואי במפעל הציוני, הם היו נערי הזוהר של הדמיון הציוני. דבקותו של הפרט ברעיון השירות למען הכלל; הפרחת השממה ; ההגנה הצבאית על ישובים קטנים ומבודדים ; ייבוש הביצות ; ארגונה ומימונה של הפלמ''ח שהגן לא רק על הקיבוצים אלא על הישוב כולו; הברחתם והסתרתם של עולים בלתי חוקיים מאירופה בתקופת המנדט; הרחבתה של ההתיישבות היהודית לאזורים פריפריאליים שוממים או מאוכלסים בערבים עוינים. שכרה של עילית ערכית הוא תכופות בהוקרה ציבורית רבה. עילית תפקודית – גמולה בכוח ושלטון וחברי הקיבוצים קיבלו בשפע מזה וגם מזה. הם הפכו לאצולה כפרית, שמורת טבע אידיאולוגית עם חברה סגורה, בתי ספר הומוגניים לילדיהם בלבד עם חינוך ותרבות מעולים, בריכת שחיה, בית תרבות, מקהלה ותזמורת, וחיו חיים מטופחים בסביבה ירוקה ויפה''.
ראשיתה של בעיית הקיבוצים החלה באמצע שנות השמונים בעקבות כשלי מימון שנוצרו כאשר נלקחו הלוואות צמודות בסדרי גודל גבוהים כדי לאפשר את המשך ההשקעות במפעלים בלי שחברי הקיבוצים סיגלו ירידה ברמת החיים כפי שנדרשו. זה התווסף למשבר שעבר עליהם בשנת 77 כאשר הסיוע הניכר שקיבלו נפסק בגלל השינויים בשלטון ובגלל ההכרה שקיימים יעדים לאומיים נוספים שיש לסייע להם. זה הצריך להגיע עם הממשלה והבנקים להסדרים של פריסת ומחיקת חובות ואיתם הגיע ההבנה של הממסד הקיבוצי כי קיים פער גדל והולך בין המציאות לבין מערכת הערכים והמבנה הארגוני של הקיבוץ, בין האידיאולוגיה לבין המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית. משבר הזהות של החברה הקיבוצית התלווה לשינויים בחברה הישראלית ולתהליכי הקפיטאליזם הנמשכים בארץ לצד קריסת הקומוניזם ברחבי העולם שהביא לפתחם של חברי הקיבוצים שאלות אידיאולוגיות רבות שבהם החלו להתחבט. בנוסף למרות תקוותם של חברי התנועה הקיבוצית וקירבתם לממסד השלטוני ולמרות הקמתם של מאות קיבוצים, לא קם שלטון קומוניסטי והחברה הקיבוצית נותרה במיעוט של כשני אחוזים מהחברה הישראלית עם הגירה שלילית מובהקת בשנות ה-90 כאשר בהתמדה ירד גם משקלם במרכזי ההשפעה השלטונית . מוקי צור מראשי התנועה הקיבוצית כתב לפני למעלה מעשר שנים כי '' בשנים האחרונות מצוי הקיבוץ במשבר המשקף צרוף של כמה תהליכים ; הזדקנות של דור המייסדים שזכו לשיבה טובה ; אורבניזציה מהירה של המדינה כמדינה של עולים ; משבר בחקלאות ובקואופרציה ; עליית משקלה של החברה הצרכנית והצידוד בפער החברתי ; שבר במדיניות הרווחה ובקומוניזם ; לערעור זה נלווה משבר כלכלי חריף וכתוצאה למשבר החלו הקיבוצים שוב לערוך עצמם למציאות המשתנה ''.
לאורך שנים תפסו חברי הקיבוצים מקום מכובד בממסד הישראלי, פי כמה וכמה ממשקלם היחסי באוכלוסייה היהודית בארץ. הם היו מעורבים מאוד מבחינה פוליטית וזה בא לידי ביטוי בייצוג גדול במסדרונות הכנסת, בממשלה, במשרות צבאיות וביטחוניות ושרות החוץ, בתעשיות הישראליות ובחברות ההסתדרותיות. זו הייתה אליטה משרתת אלא שלא תמיד הכישורים היו מתאימים והביקורת הייתה על כך שזה נבע בזכות קירבתם לשלטון ובזכות תדמיתם ההיסטורית כקבוצת חלוצים ערכית שטיפחה בקרב חבריהם את ערכי ההתנדבות למשימות לאומיות וההסתפקות במועט. על כך כתב עמוס איילון בספרו הישראלים (1981):'' חברי הקיבוצים זוהו עם כל החיוני וההרואי במפעל הציוני, הם היו נערי הזוהר של הדמיון הציוני. דבקותו של הפרט ברעיון השירות למען הכלל; הפרחת השממה ; ההגנה הצבאית על ישובים קטנים ומבודדים ; ייבוש הביצות ; ארגונה ומימונה של הפלמ''ח שהגן לא רק על הקיבוצים אלא על הישוב כולו; הברחתם והסתרתם של עולים בלתי חוקיים מאירופה בתקופת המנדט; הרחבתה של ההתיישבות היהודית לאזורים פריפריאליים שוממים או מאוכלסים בערבים עוינים. שכרה של עילית ערכית הוא תכופות בהוקרה ציבורית רבה. עילית תפקודית – גמולה בכוח ושלטון וחברי הקיבוצים קיבלו בשפע מזה וגם מזה. הם הפכו לאצולה כפרית, שמורת טבע אידיאולוגית עם חברה סגורה, בתי ספר הומוגניים לילדיהם בלבד עם חינוך ותרבות מעולים, בריכת שחיה, בית תרבות, מקהלה ותזמורת, וחיו חיים מטופחים בסביבה ירוקה ויפה''.
ראשיתה של בעיית הקיבוצים החלה באמצע שנות השמונים בעקבות כשלי מימון שנוצרו כאשר נלקחו הלוואות צמודות בסדרי גודל גבוהים כדי לאפשר את המשך ההשקעות במפעלים בלי שחברי הקיבוצים סיגלו ירידה ברמת החיים כפי שנדרשו. זה התווסף למשבר שעבר עליהם בשנת 77 כאשר הסיוע הניכר שקיבלו נפסק בגלל השינויים בשלטון ובגלל ההכרה שקיימים יעדים לאומיים נוספים שיש לסייע להם. זה הצריך להגיע עם הממשלה והבנקים להסדרים של פריסה ומחיקת חובות ואיתם הגיע ההבנה בממסד הקיבוצי שקיים פער גדל והולך בין המציאות לבין מערכת הערכים והמבנה הארגוני של הקיבוץ, בין האידיאולוגיה למציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית. משבר הזהות של החברה הקיבוצית התלווה לשינויים בחברה הישראלית ולתהליכי קפיטליזם נמשכים בישראל, לצד קריסת הקומוניזם ברחבי העולם שהביא לפתחם של חברי הקיבוצים שאלות אידיאולוגיות שבהם החלו להתחבט ולהתלבט. למרות תקוותם של חברי התנועה הקיבוצית וקירבתם לממסד השלטוני ולמרות הקמתם של מאות קיבוצים, לא קם שלטון קומוניסטי והחברה הקיבוצית נותרה במיעוט מבחינת גודל האוכלוסייה של כשני אחוזים מכלל החברה הישראלית עם הגירה שלילית מובהקת בשנות ה-90 כאשר בהתמדה ירד גם משקלם במרכזי ההשפעה השלטונית. מוקי צור מראשי התנועה הקיבוצית כתב לפני למעלה מעשר שנים :'' בשנים האחרונות מצוי הקיבוץ במשבר המשקף צרוף של כמה תהליכים ; הזדקנות של דור המייסדים שזכו לשיבה טובה ; אורבניזציה מהירה של המדינה כמדינה של עולים ; משבר בחקלאות ובקואופרציה ; עליית משקלה של החברה הצרכנית והצידוד בפער החברתי ; שבר במדיניות הרווחה ובקומוניזם ; לערעור זה נלווה משבר כלכלי חריף וכתוצאה למשבר החלו הקיבוצים שוב לערוך עצמם למציאות המשתנה ''.
המשבר האידיאולוגי הכלכלי והחברתי הביא לכך שהחלו להתבצע שינויים מבניים בקיבוצים בתהליך ארוך ואבולוציוני שהיה שונה בין הזרמים השונים ובקיבוצים וכפי שנכתב הובילו את השינוי המוסדות והמנהיגות בקיבוצים. ראשיתם של התהליכים הייתה כרוכה בעיקר בהפרטת הצריכה והשירותים, בשלב השני הנהגת שכר דיפרנציאלי ובשלב השלישי שעדיין לא הסתיים מתקיים תהליך של הפרטת אמצעי הייצור וניהול חיצוני ושיוך דירות. תהליכים אלו שנמשכים כבר למעלה מעשור שנים וקיבלו תאוצה רבה בשנים האחרונות. החל משנות התשעים ניתן היה להבחין בשלושה מודלים של הפרטה בקיבוצים. המודל הראשון והמסורתי ששמר בקפדנות על העקרונות הקיבוציים שהיו מקובלים. המודל השני ביקש להפריט טווח רחב של פעילויות ולהעמידם לאחריות של החברים. המודל השלישי הרחיב את עקרון האחריות האישית עד להנהגת שכר דיפרנציאלי וקידום שיוך דירות ואף הפרטת אמצעי הייצור. על רקע הגיוון במודלים אימצו גם ראשי התנועה הקיבוצית עמדה שלפיה "עליהם ללוות בצורה אקטיבית ומסייעת את תהליכי השינוי מתוך הידברות ובאופן שההחלטות יתקבלו באופן דמוקראטי וללא קביעת עמדה ערכית". ( בן רפאל וטופל 2009).
בעשור האחרון השינויים בקיבוצים התעצמו והונהגו הסדרים חדשים המוגדרים כמהפכה תרבותית שכן השינויים המבניים בקיבוצים הואצו באופן שהתחולל תהליך של הבניה קולקטיבית חדשה של המושג קיבוץ שהוא שונה לגמרי מהמושג המסורתי הידוע ולפיכך מותיר את השאלה אם השם קיבוץ מתאים לתפקיד הנוכחי ולמהותו. ברוב הקיבוצים הופרטה הצריכה באופן שהפרטים קובעים לעצמם את סדר העדיפויות של הוצאותיהם, רוב הקיבוצים (80%) קושרים בין הפרנסה והעבודה ועברו לתשלום של שכר דיפרנציאלי המושפע מהמשרה שהחברים ממלאים כאשר לעיתים כל ההכנסה מהעבודה מחליפה את התקציב ולעיתים אחוז מסוים מההכנסה מהווה מרכיב בתקציב. כמו כן הותרה מזה שנים העסקתם של חברי קיבוץ בתעסוקות מחוץ לקיבוץ ושיעור המועסקים העובדים מחוץ לקיבוץ עלה מ10% בשנת 1986 ל40.2% בשנת 2005 . את ההיתר הזה ניצלו חברי קיבוצים שלא מצאו עבודה בתחומי הקיבוץ או שמשכורתם מחוץ לקיבוץ הייתה גבוהה יותר. בנוסף יש קיבוצים שכבר החלו בתהליכים של שיוך הבתים לחברי הקיבוץ ואף העברה של המניות של הנכסים היצרניים לידי החברים באופן פרטי. בנוסף עוצב מחדש התחום הציבורי ובוטלו האסיפות הכלליות והואצלו סמכויות למועצה נבחרת של טכנוקרטים וברבים מהקיבוצים הניהול עבר לניהול חיצוני. ישנם אף קיבוצים רבים שעברו למעמד של ישוב קהילתי שמשמעותו הפרטה מלאה של תחומי הצריכה והשירותים, פירוק והפרטה של הבעלות המשותפת של הרכוש היצרני, צמצום מרחיק לכת של האחריות והערבות ההדדית וקבלה של תושבים קבועים רבים לצד החברים בקיבוץ.
בדיקות מחקריות שהתבצעו ביחס לעמדות כלפי השינויים
עמדות חברי הקיבוץ לגבי השינויים שהקיבוץ עובר מבחינה כלכלית וחברתית הן מגוונות ושונות בקרב קבוצות שונות בתוכם. רוזנר וגץ (1996) כתבו בספרם "הקיבוץ בעידן של שינויים" בשנת 1996 על "דור המייסדים של תקופת הבראשית של הקיבוץ שהינם אנשים חדורי מוטיבציה המאופיינים בכך שלא איבדו את האידיאלים הקולקטיביים השוויוניים ורוצים לשמר את המערכות האלו גם במחיר של ויתורים על מימוש אישי והסתפקות במועט. אלו שלא היו בנויים למסגרת הקיבוצית עזבו לפני שנים את הקיבוצים ומיון זה הותיר את מה שנראה כדור הנפילים שעליהם לא חלו כללי המשחק של האדם הכלכלי. אך דור הביניים שנותר בקיבוצים שינה את גישתו כלפי ערכי הקיבוץ ואיבד עם השנים את האינרציה האידיאליסטית ואת הזדהותו עם הקיבוץ והוא יותר מושפע מתהליכי הקפיטליזם העוברים על כל החברה הישראלית, והופך יותר לאינדיבידואליסט ולכלכלי במובן שעיקר שאיפתו לממש את עצמו ולחיות בנפרד מהקהילה הקיבוצית. במחקרים שנערכו בארץ התברר כי קיים שיעור תמיכה גבוה בקרב חברי הקיבוצים בקשר לתשלום דיפרנציאלי. במחקר שנערך על ידי לויתן וטופל (2005) התברר כי כאשר התגלו מימדי המפולת הכלכלית הסתמנו העילית הניהולית כנלהבים ביותר להידוק הזיקה שבין התרומה הכלכלית לתמורה החומרית. גם במחקר שנערך על ידי בן רפאל וגייטס (1993) והקיף 636 נחקרים חברי קיבוצים התברר כי הממצא המשמעותי ביותר היה כי חברים בעלי הסטאטוס הגבוה ביותר מהצמרת הארגונית-ציבורית של הקיבוץ נוטים לתמוך ברוב השינויים יותר מקבוצות אחרות (52%).לעומת זאת באופן מפתיע התברר שבעלי הסטאטוס הנמוך היו התומכים הרבים ביותר בשכר הדיפרנציאלי 54% לעומת בעלי הסטאטוס הבינוני גבוה 39% אך נראה שלמסקנה זו כותבים רוזנר וגץ אין מספיק ביסוס. גם אלו הצפויים לזכות בתגמול נמוך יחסית בעבור עבודתם מסכימים למהלכי השינוי ויש בהם המשליכים יהבם על רשת הביטחון ויש הרואים סיכוי לשפר את מצבם הכלכלי באפשרות הנפתחת בפניהם לעבוד יותר ולהרוויח יותר בכל משרה ובכל עבודה (רוזנר וגץ 1996 ). מחקר של פווין שנעשה ב 29 קיבוצים בארבע דרגות של שנוי נמצא כי תגמול כלכלי המוגדר על פי מאמץ או לפי ערך השוק זוכה להעדפה ניכרת בקיבוצים על פני תגמול שוויוני או לפי צורך. בנושאים הקשורים בפירוק הקולקטיביות ערכו בן רפאל וטופל מחקר שהתפרסם בספרם "הקיבוץ על דרכים מתפצלות" (2009) שבו הנחקרים מתייחסים לשלושה ערכים מרכזיים שהתקיימו בתפיסה האידיאולוגית הקיבוצית במשך עשרות שנים השוויון, השותפות והמשימתיות הלאומיות והתברר כי הנשאלים ציינו כי הקיבוץ של היום רחוק מהערכים הקלאסיים במיוחד כאשר זה נוגע לערכי השוויון השותפות והמשימתיות הלאומית וכי הרציונליזציה הגוברת במערכות הכלכלה והחברה ובמכוונות האישית העצימה בהדרגה את חשיבותה המכשירית של העבודה, חיזקה אינטרסים אנוכיים של מימוש עצמי ורופפה את המחויבות האישית לקומונה. רובם ציינו כי איכות החיים כיום הוא ערך שנחשב יותר בהשוואה ליתר הערכים שקיימים או לא קיימים בקיבוץ. באשר לתהליכי כלכלת השוק שנחשפים אליה חברי הקיבוצים מתברר כי חברי הקיבוצים מאמצים טרמינולוגיה חדשה שמבליטה את ההישגיות והרווחיות כמושגים שיש לאמץ ולכן החל תהליך של צמיחת עילית של אנשי ניהול מקצועיים ובעלי השכלה גבוהה שהסיבות להם קשורים בתהליכי בידול ותיעוש שדרשו מקצועיות ומומחיות של נושאי התפקידים הבכירים בקיבוץ" ( בן רפאל וטופל 2009) בנוסף קיבוצים רבים החלו כתוצאה מהמשבר הכלכלי והראייה של החשיבות של ההתנהלות על פי כלכלת שוק להפריד את העסק מהקהילה כאשר הענפים השונים נמדדים כיחידות רווח נפרדות החלו להעסיק מנהלים על פי כישורים והשכלה ואפילו להעסיק מנהלים חיצוניים.
הצגת האוכלוסייה הנחקרת
קיבוץ דורות נמצא בצפון הנגב סמוך לשדרות והוקם כיישוב "חומה ומגדל" בשנת 1941 על ידי עולים מגרמניה ובוגרי עליית הנוער. הקיבוץ השתייך לתק''ם וכיום לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ומתקיים מענפי חקלאות ותעשייה ונחשב כמבוסס כלכלית אם כי גם הם עברו את שלבי המשבר הכלכלי חברתי שפקד את הקיבוצים שכלל עזיבה של רבים מהדור הצעיר. בקיבוץ 500 איש מתוכם 233 חברים , 63 בני משק , 96 ילדים , 70 תושבים וסטודנטים המתגוררים בשכירות במבני המשק. הרעיון להביא לשינויים שיובילו להפרטה בקיבוץ דורות עלתה לראשונה בקרב קבוצה מחברי הקיבוץ שהקימו לפני כארבע שנים את ''הצוות לקידום השינוי'' שאליהם הצטרף יועץ חיצוני לליווי הביצוע של השינויים ועורך דין לצורך קביעת העקרונות בהפרטה, הסברים לקהילה ועמידה בחוק. במהלך עשר השנים האחרונות התרחשו תהליכי הפרטה חלקיים בקיבוץ דורות בתחומי המזון, החשמל והחוגים, אך לצורך המודל הנוכחי שעיקרו היה נושא השכר הדיפרנציאלי והעמקת ההפרטה בתחומי הצריכה היה צורך בשינוי התקנון ולשם כך היו חייבים לקבל רוב מוחלט של מצביעים כי מדובר בשינוי קיצוני באורח החיים. לפני שלוש שנים וחצי נערכה הצבעה ראשונה שבה לא התקבלה החלטת רוב מוחלט לשינויים. בהצבעה השנייה שנערכה לפני שלוש שנים התקבלה ההחלטה לביצוע ההפרטה במודל המוצע ברוב הנדרש של 68%. להצבעה השנייה קדם משא ומתן עם קבוצות מתנגדות שונות שלמען קבלת הסכמתן היה צורך לבצע שינויים בתקנון ההפרטה באופן שירצה אותם. בין היתר הובטח למבוגרים בגיל פנסיה שיוכלו להישאר במסגרת ''הקיבוץ הישן'' ולא נוגעים בזכויותיהם גם אם לא יעבדו. בנוסף הובטח כי השינויים יתבצעו באופן הדרגתי לאורך 4-5 שנים כדי לאפשר הסתגלות נוחה לשינויים. מובילי השינוי הוציאו בשנת 2006 מסמך עקרונות למודל המוצע עם השינויים בתקנון ובמבוא נכתב כך: "קבוץ דורות נמצא מזה מספר שנים בתהליך חיפוש דרך חיים המשקפת את רצונות החברים. המודל המוצע מבטא תפיסה של אחריות חברתית לרווחת הפרט ומאפשר חיים קיבוציים תוך הבטחה לשוויון הזדמנויות, עידוד כל חבר בתחומו לעשות יותר ותמיכה ממשית ושוויונית בחבר שגילו או מצבו אינו מאפשר לו לממש את זכותו למה שהגדיר הקיבוץ במשותף כרמת חיים הוגנת. מודל זה מטיל על החברים בגל העבודה את האחריות לפרנסת משפחתם ועל הקיבוץ והקהילה מוטלת האחריות לתקציב בסיסי שיאפשר רמת חיים הוגנת לכל חבר ומשפחה. יתכן שההתחלה לא תהיה קלה לחלק מאיתנו אך בהסתמך על ניסיון רב בקיבוצים רבים שביצעו את השינוי אנו מאמינים ומקווים כי במשך הזמן החברים יפנימו את השינויים ויוכלו לקדם את הכנסתם את רמת חייהם ואת איכותם. אנו מקווים כי הדרך החדשה תפתח בפני החברים את האופציות לחיים טובים יותר. בקיבוצים רבים עבר התהליך בהצלחה והתחזקה תחושת הביטחון. אנו מאמינים כי בעקבות התהליך תהיה דורות תוססת חברתית, איתנה כלכלית ומתפתחת לאורך זמן". מבחינת השלב בתהליכי ההפרטה קיבוץ דורות נמצא במודל השלישי שכן ההפרטה כוללת את העברת האחריות על התעסוקה לידי החברים וקביעת שכר דיפרנציאלי, העברת מרכיבי הצריכה לחברים על פי העדפותיהם, מיסוד התמריצים להגברת התפוקה באמצעות שעות נוספות ומרכזי רווח ביחידות הכלכליות השונות, מעבר מניהול מקומי לניהול ארגוני חיצוני, מכירת המפעל ברובו לגוף פרטי, מתן אפשרות לתושבים מבחוץ לשכור דירות בקיבוץ, וקיום דיונים בקשר לשיוך הדירות
הצגת הממצאים
עמדותיהם של הנשאלים נבדקו לגבי שלושה מרכיבים מרכזיים בתהליך ההפרטה כאשר הנשאלים חולקו לקבוצות התייחסות שונות בהתאם לעמדותיהם העקרוניות : נושא השכר הדיפרנציאלי, הפירוק הקהילתי והעברת הניהול למנהלים חיצוניים
עמדות חברי הקיבוץ ביחס לשכר הדיפרנציאלי
את עמדותיהם של הנשאלים לגבי השכר הדיפרנציאלי ניתן לחלק לשלוש קטגוריות בהתאם להתבטאויותיהם ולנרטיבים המרכזיים בדבריהם ולשלב שבו קיבלו את ההחלטה לתמוך בשינויים שהוצעו. הדיאגרמה להלן מייצגת קבוצות אינטרסים שונות עם נימוקים בעד ונגד תהליכי השינוי. תוכן דבריהם יוגש בגישה תיאורית ממוקדת שבה תהיה חלוקה לקטגוריות השונות של הנשאלים על פי קבוצות יחוס שונות ועל פי הנימוקים שהעלו.
-
עמדות חיוביות כלפי התהליך מראשיתו .
-
עמדות שעברו שינוי בין ההצבעה הראשונה לשנייה .
-
עמדות שליליות כלפי הת תהליך מראשיתו וגם לאחר שהתקבל
עמדות חיוביות של מקדמי השכר הדיפרנציאלי
על פי המידע שהתקבל מחברי קיבוץ דורות, את השינוי הובילו 20-30 חברי הקיבוץ שרובם מנהלים, מרכזי ענפים או בעלי משכורות גבוהות שעובדים בדרך כלל מחוץ לקיבוץ בראשם מנהל הקהילה שהוביל את השינוי. אלישבע פארן (64) ילידת קיבוץ, מורה לחינוך גופני הייתה בין מובילי השינוי ונחשבת לשייכת לקבוצת האליטה החברתית בקיבוץ גם בימים שהקיבוץ נחשב לשוויוני ולא מחלוק למעמדות. היא הייתה פעילה מרכזית בחיי התרבות בקיבוץ, יש לה מעמד של ייחוס משפחתי, תעסוקה עם שכר גבוה מחוץ לקיבוץ. היא עברה לבית חדש ומרווח לאחרונה וילדיה בגרו והקימו משפחות משלהם. על הנימוקים שהובילו אותה לקדם את ההפרטה היא מספרת: "הייתי ממובילי השינוי וניסחנו כצוות את מה שחשבנו שצריך לשנות כי בני משק לא רצו להישאר. זה הפך למקום מקובע וכל מי שיכול היה עזב אז הרגשתי שאם לא עושים את השינוי לא יישארו אנשים . זה הפך למקום שלא כדאי לחיות בו גם מבחינה כלכלית. התייעצנו כקבוצת חשיבה וכדי להביא את זה לאסיפה לקחנו יועץ שהיה לו ניסיון בשינוי תהליכים זה לקח שנה עד ההצבעה הראשונה ונכשל. הייתי בשבר גדול ומאז לא הייתי מעורבת ואחרים קידמו את זה. כעסתי נורא שלא מתחשבים ברוב. רוב האנשים שלא רצו בכך זה היה מתוך פחד שהשינויים יביאו לפירוד בקהילה דברים שלא ראיתי באותה צורה. כעבור שלוש שנים זה עבר כי הנוסח השני עבר שינויים". על העיקרון המוביל של התמורה בהתאם לתמורה שבה היא דוגלת ועל כך שצריך לקיים בסיס שונה בתפיסת העבודה שבו הערכת העבודה תתבסס על תגמול הוגן לכישרון ומוטיבציה של חברי הקיבוץ היא אומרת כי " בהחלטה הראשונה אנשים עם כושר השתכרות נמוך או אנשים החוששים משינויים שהיו צריכים להשקיע יותר מחשבה בנושא הפרנסה נרתעו מהשינויים כי יש אנשים שהולכים לעבוד ויש אנשים שעובדים. הייתה אבטלה בקיבוץ וכיום לכולם יש מוטיבציה לעבור את ההכנסה מעבר לאותו סל של רשת ביטחון כלכלית של 3,000 שקלים. שוויון לא היה. גם כשדיברו על שוויון לא היה שוויון. רק התקציב היה שוויוני. כשאני עובדת קשה וזה שלידי לא עובד בכלל ומקבל אותו תקציב וכשאני משתכרת פי 4 מהיתר אז זה לא שוויון כשהתקציב היה שווה לכולם. הבסיס הנוכחי הוא יותר שוויוני . כי לפי ערך העבודה שלי אני מקבלת". בכך אלישבע נותנת ביטוי להלך המחשבה של רבים בקיבוץ שחושבים כי יש לתת תמורה הולמת לאלו שתרומתם רבה גם כדי לתמרץ את הכישרוניים והחרוצים וגם כדי למנוע אבטלה. מבחינת האינטרס הכלכלי שלה העיקרון של השכר הדיפרנציאלי שיפר מאוד את מצבה הכלכלי. אלא שהחברה הקיבוצית נאלצת להתנהל מצד אחד באופן יעיל ומודרני ומצד שני כקהילה שיתופית ושוויונית כאשר קיימת סתירה בין שתי שאיפות אלו. הרעיון הבסיסי של הקיבוצים שכל אחד יתרום על פי יכולתו ויקבל לפי צרכיו כאשר לא קיים קשר בין תפוקתו כעובד לבין תגמוליו כצרכן מביאה אומנם לכך שאין תמריץ לכישרוניים ולחרוצים כי אינם מקבלים תמורה אישית הולמת ולפיכך זה מביא לירידה במוטיבציה ואפילו לעזיבת הקיבוץ. אם התמורה לעומת זאת נקבעת על פי התרומה אז זה מעצים את האינטרס האישי לעשייה ומוביל למבנה חברתי וכלכלי נכון ולהגברת היעילות. אלא ששינוי כזה משנה לגמרי את הזהות של הקיבוץ שהרי הזהות הקיבוצית מבוססת על העקרונות של השוויון ועל האחריות המשותפת והשיוך של הפרט לקולקטיב. עד לשינויים היה נהוג שהחברים תרמו כפי יכולתם וקיבלו לפי צורכיהם והקולקטיב היה אחראי למימוש צרכים אלו מתוך הנחה שכולם נוהגים על פי הנורמות המקובלות. זה היה היסוד שהגדיר את הזהות הקיבוצית ושינוי הנורמות האלו מותיר את השאלה האם הקיבוץ יכול להמשיך להיחשב ככזה בלי עקרון בסיסי זה.
עמדות המתנגדים לשכר הדיפרנציאלי
קיימת ההערכה כי המתנגדים הנמרצים להפרטה היוו קבוצה של כשלושים חברי קיבוץ בהם רבים מעובדי קהילה בתוך המשק שבתהליך "המישכור" של קביעת שכרם לא התחשבו בוותק שלהם ונקבע להם שכר נמוך ואליהם התווספו קבוצת החברים המתנגדים מבחינה אידיאולוגית מוותיקי הקיבוץ ששינו את עמדתם בין ההצבעה הראשונה והשנייה. שלושה מחברי הקיבוץ שרואיינו מייצגים את המתנגדים להפרטה מתוך נימוקים אידיאולוגיים וכלכליים : ראובן (60) יליד הקיבוץ שעובד במפעל, ממובילי ההתנגדות לשינויים, לטענתו הוא פעל בעיקר מנימוקים אידיאולוגיים אך גם כלכליים לשכנע אנשים וארגן גוש חוסם של כשלושים חברים כדי למנוע את קבלת השינויים. אורי (71) יליד הקיבוץ, עובד בהנהלת חשבונות בנושא תקציבי החברים התנגד לשינויים מבחינה טקטית ואסטרטגית ומנימוקים אידיאולוגיים וכלכליים. אמיר (54) 29 שנים בקיבוץ מנהל מחסנים ולוגיסטיקה במפעל תמך בהפרטה אך הצביע נגד בעיקר בגלל נימוקים הקשורים בתנאים הכלכליים שהציעו לו שינויי ההפרטה. שלושתם עובדים בקיבוץ. שני המרואיינים הראשונים מתוך השלושה הביעו דעות ביקורתיות מאוד על תהליכי ההפרטה מתוך מה שהם מגדירים נימוקים אידיאולוגיים. האמירות שלהם כללו מושגים של שבר ומשבר אמון . ראובן אומר: "חינכו אותי כל החיים למה שקשור לקיבוץ ויום אחד אתה הופך קפיטליסט. אז אתה מרגיש שהקיבוץ עזב אותך ומרגיש יתום. התנגדתי באופן קיצוני לשינוי והייתי בקבוצה הדומיננטית נגד השינוי . אם אתה משנה משהו, מערכת חיים שלמה זה אומר שאתה מטיל ספק במערכת החיים הקיימת. שללתי את זה לאורך כל הדרך. למה צריך לשנות אם היה צריך לתקן ולשפר. כאשר אנשים משנים משהו חובת ההוכחה עליהם שהשינוי עדיף מהמצב הקיים והייתה פה הטעייה של הציבור. המודל של השינוי לא עמד בהיתכנות הכלכלית למרות ההסברים שניסו לשכנע אותנו אנשי מקצוע כי הגרעון של הקהילה גדל ומצבו של הפרט והחבר השתפרו בטווח הקצר אך זה מנותק מהקהילה. כי אם אני מקבל כתוצאה מההפרטה כסף אז מה אני צריך את הקהילה. הבעיה היא של הגילאים המבוגרים שהם עזובים לגורלם. זהו דור אגואיסטי ושוק שכולם הולכים לכוון שרוצים ולא למכוון קולקטיבי". לדבריו "מעולם לא הייתה אבטלה בקיבוץ וזהו קיבוץ לתפארת וחיו פה תמיד ברמת חיים גבוהה". גם אורי מערב בדבריו תכנים אידיאולוגיים עם חששות כלכליים כבדים. על המהות החדשה של הקיבוץ הוא אומר כי ''השינויים האלו הופכים את המושג קיבוץ כלא קיבוץ. השכר הדיפרנציאלי מביא להתפרקות מהשוויון והשותפות והופכים את הקיבוץ לאיזשהו ישוב קהילתי". הוא התנגד מבחינה אסטרטגית וטקטית כי לדבריו "בתחילה הלכו על מודל ביניים שהוא המודל המשולב ואחרי 4 חודשים הביאו את הסמן הימני של ההפרטות במובן של הפרטה מלאה במודל רשת הביטחון ומבחינתנו זהו משבר אמון כי לקחו אותנו לכוון אחר ממה שהבטיחו שכן הכול מופרט פרט לנכסים היצרניים". בנוסף מעבר להשקפת העולם שהוא מביע יש לו שיקול כלכלי והוא מדבר על קבוצה של אנשים בגילאים שלו שצריכים לחשוב 10-15 שנים קדימה והוא אומר: " לא יהיה יותר קיבוץ. כל אחד יהיה לעצמו והנפגעים העיקריים הם אלו מגילאי ה-50 ומעלה שהשנים הפעילות כבר מאחריהם ואינם יכולים לצבור זכויות פנסיוניות אלא רק בשוליים. כמו כן אין כל ביטחון שיישאר קיבוץ במתכונת הנוכחית שיקיימו את ההבטחות של הבעיות הסיעודיות והבריאותיות שייווצרו אולי בעתיד". אמיר מדבר על ההפרטה רק מנקודת מבט כלכלית והוא אומר שהצביע נגד השינוי למרות שהיה בעדו כי התנאים של השינוי לא נראו לו. אך ברגע שהשינוי התקבל הוא הצטרך לארגן את עצמו ולהסתגל ולקבל את המציאות ולתכנן את ההמשך. הוא אומר: "המטרה היא שכל חבר ייקח על עצמו אחריות ויוריד מהקהילה ומהמוסדות את האחריות כדי שבמשך השנים יהפוך הקיבוץ לקהילה והחבר ידאג לפרנסתו. בין היתר קיימת ערבות הדדית שנועדה לאזן בין קבוצות שונות שיש להן הרבה מעל והרבה מתחת לממוצע. סוג של רשת ביטחון וזה עולה כסף וצריך לממן את זה. עד השינוי קבלו תקציב שווה לא משנה במה עבדו. כאשר עבר השינוי נקבע גובה השכר של כל אחד על פי מה שהוא שווה למערכת. אחת הבעיות היא שאין יחסים של עובד ומעביד בין הקיבוץ לחברים. יש קבוצה שהובילה את השינוי והם קבעו את השכר באמצעות יועץ שלקחו על פי האינטרסים שלהם. עבור אלו שמקבלים משכורת גבוהה או אלו שהשתכרו בחוץ זו לא הייתה בעיה. אך אלו שהשתכרו בקיבוץ נקבע להם שכר מינימום וזו הפכה להיות בעיה".
עמדות חברי הקיבוץ ששינו החלטותיהם ביחס לשכר הדיפרנציאלי
בין ההצבעה הראשונה לשנייה שינו כשלושים חברי קיבוץ את עמדותיהם בגלל סיבות שונות כמו השינויים שהתבצעו בתקנון או לחץ על הוותיקים מצד ילדיהם שיקבלו את השינויים או כפי שהתבטאו כמה מהם "כבר לא הייתה ברירה". 3 חברי קיבוץ מייצגים את אלו ששינו את דעתם בין ההצבעה הראשונה והשנייה ולכן יש ליחס חשיבות לנושא השינויים בתקנון שהביאו לשינוי בעמדותיהם. צביקה (50) 35 שנים בקיבוץ ומנהל לוגיסטיקה במפעל. פול (52) 27 שנים בקיבוץ מנהל מטעים וטובה(59) 40 שנים בקיבוץ ומנהלת מפעל הפנסיונרים. צביקה היה מעורב בשינוי התקנון באופן שגרם לתמיכה בקרב כמה ממתנגדי השינוי. הוא אומר : '' בתחילה התנגדתי להצעות של השינוי בגלל התפלגות הגילאים בקיבוץ שמביאה למתח רב לגבי המבוגרים בקיבוץ שחלקם פנסיונרים או קרובים לכך ובקרב משפחות צעירות כשזה תפס אותם בשלב שהיו צריכים לשלם הוצאות שונות שהקיבוץ נהג לממן כמו אוניברסיטה וחוגים שעד לפני שלוש שנים התקיים כסדרו. התנגדתי לנוסח הראשון של השינוי אך אחרי ששינו את הדברים המהותיים מבחינתי לגבי הפנסיונרים ולגבי המשפחות שההפחתה המוקצבת תהיה באופן הדרגתי במשך כמה שנים כדי שהבן אדם לא ירגיש שבגלל השינוי הוא משלם יותר מידי. הייתי מהשותפים בשינוי התקנון גם לגבי ההדרגתיות וגם בנושא הפנסיונרים . בנוסף ההחלטה לגבי מס האיזון והמס הפרוגרסיבי שנועד לצמצם את פערי השכר בין חברי הקיבוץ כך שנקבעה רשת ביטחון . אני חושב שהשינוי עשה טוב לחברים כי זה הביא למימוש עצמי . אנשים שלא השתדלו לעבוד הבינו שכדי להתקיים הם חייבים לעבוד. המערכת הקיבוצית חיה מתקציב שאינו פרמטר של עבודה ולכן היה קל יותר שתהיה אבטלה סמויה וגם גלויה הרבה יותר מאשר בעיר. אין דרך אחרת . החיים מתקדמים וגם המשטרים הקומוניסטיים והמשטרים הטוטאליטאריים נעלמו כי הבנו שזו לא שיטה מתאימה. אין אידיאולוגיה בחיי הקיבוץ. מי שאומר שיש אידיאולוגיה זה רק אנשים מבוגרים מאוד או שתלושים מהמציאות. כי אין אידיאולוגיה". גם טובה הייתה מהמתנגדות אך מסבירה את השינוי בעמדתה ותמיכתה בהפרטה כך: "לא הותירו ברירה כי הם הובילו את הקיבוץ למצב שגם מבחינה כלכלית וגם חברתית היו חייבים לעשות את השינוי. הייתה כפייה מסוימת כי קיצצו את התקציבים באופן הזה שהביאו את האנשים למצב של אין ברירה". פול בן הזוג של טובה אומר שהוא מרגיש מצוין עם ההפרטה למרות שלא תמך בה. הוא מבטא את העמדה של אלו שלא שינו את הערכים שלהם כלפי הקיבוץ אלא את עמדתם כדרך להסתגלות למצב שנוצר, כפי שהתבטא: "לא תמכתי בשינוי אך לי יש משכורת טובה , יש יותר עצמאות ופחות התחיבות לקיבוץ ואני מקבל את השינויים כעובדה כי הרוב קובע ואלו החיים שלנו במערב. דמוקרטיה וקפיטאליזם. אחד שירוויח כמה שמגיע לו ויחיה לפי היכולת. היו אנשים שהתנגדו מתוך חששות לשכר הדיפרנציאלי אך זכו מבחינה זו בסופו של דבר. המבוגרים התנגדו משיקולים אידיאולוגיים וגם בגלל החשש לאבד את צביון החיים. עבורי נושא השכר הדיפרנציאלי מאפשר יותר חופש כלכלי כיום אך עבור הרבה אנשים השינוי הגיע מאוחר כי אם מתחילים בגיל 50 לצבור זכויות פנסיוניות אז הם לא יודעים כמה הם יצברו. יש ביניהם כאלה שכבר הילדים שלהם קיבלו לימודים ודמי עזיבה והשיגו באמצעות השינוי את בניית הבתים ומשכורת טובה והם מרוצים ועכשיו הם בגיל פנסיה והם מנסים עכשיו להגדיל את הפנסיה והם מרוצים ומשאירים את היתר מאחור. הנושאים האלו בקשר להפרטה גורמים לפילוג ולעכירות בין קבוצות שונות שמקדמות את האינטרסים של עצמן על פני אינטרסים של אחרים.
עמדות ביחס לפירוק המסגרת הקהילתית
אורח החיים בקיבוץ עורר תמיד התפעלות הכרוכה בנוסטלגיה אצל מבקרים רבים אך למסגרות הקומונאריות של חדר אוכל משותף או בית תרבות היו הרבה מעבר למה שמתבונן מבחוץ יכול להבחין או לגלות בהן לחיוב וגם לשלילה. הפרטת השירותים והצריכה השפיעה על האוטונומיה של חברי הקיבוץ כפרטים ואפשרה פריקה של המסגרת הזו באופן שרבים מחברי הקיבוצים דווקא מרוצים מהשינויים, לא רק בגלל העובדה שהאוטונומיה שלהם בתחום הצריכה גדלה לאין שיעור וכיום הם יכולים לרכוש דברים על פי ההעדפות האישיות שלהם, אלא מעבר לכך מדובר על מרקם השותפות הקהילתית שנעלם ופורק ורבים מתוכם אינם מבכים את העבר. למעשה החלו תהליכי שינוי שנתנו לגיטימציה לעקרון ההפרטה הכוללת ולפירוק המשק השיתופי באופן שיינתן ביטוי רב יותר לרצון האינדיווידואלי של היחיד ולמימוש העצמי של שאיפותיו תוך ויתור על ערכי הקהילה. במובן הכלכלי יש בהפרטת הצריכה והעברתה לרשות הפרט עקרון של התייעלות וחסכון שמונע בזבוז משאבים כי הצרכן בקיבוץ קיבל בעבר ללא תשלום מוצרים ושירותים שלא שילם עליהם את מחיר השוק. מתוך השיחות שנוהלו עם חברי הקיבוץ בנושא זה התברר כי גם הגדרת הערכים הפכה לנושא סובייקטיבי בתרבות הקיבוצית שעוברת שינויים וערכי העבר שהיו כה קוהרנטיים ומובנים מאליהם, מאבדים בעשור האחרון משמעותם בעיני חברים רבים. להלן דיאגרמה המבטאת את הנימוקים בעד ונגד פירוק המסגרת הקהילתית:
אלישבע מרוצה מאוד מהשינוי באורח החיים ואומרת: "אני אוהבת להיות עצמאית ושגורלי בידי. כיום אני מאושרת מהשינויים, שיניתי את איכות חיי לא רק בגלל המעבר לבית מרווח אלא בגלל היכולת להתפרנס. בתקציב הקודם כמעט ולא נשאר לי כלום ואילו השכר הדיפרנציאלי מבחינתי היה כדאי כי אני מקבלת שכר מהוראה וגם שעות נוספות על ספורט שאני מלמדת באופן פרטי. וזה משמעותי בעיני. איכות החיים שלי השתפרה ואני יכולה לקנות הרבה יותר. יכול להיות שיש כאלו שנפגעו מהשינוי אך הם לא במיליה החברתי שלי. אלו שיותר קשה להם זה המשפחות עם הילדים שצריכים לממן להם לימודים ואוניברסיטה הם הצביעו עם הרבה חשש אך הם מסתדרים פרט לזה אני לא אוהבת להתחכך וגם הפסקתי את הנוכחות הקהילתית שלי כי גם עברתי לדיור חדש שבעקבותיו אני רחוקה פיזית מאלו שנמצאים בצד השני של הקיבוץ וזה יצר גם נתק נפשי מהם". על השאלה האם המערכת החברתית כיום נוחה יותר מבעבר והאם הייתה מגדירה את הקיבוץ כקיבוץ היא אומרת: " זה עדיין קיבוץ , קיבוץ שאיכות החיים של האנשים בו השתפרה בעקבות השינויים. הייתה זוועה בעבר והיום כל אחד עסוק בלהתפרנס ולא בהתערבות בחייהם של אחרים. אני מסתכלת מנקודת מבט כלכלית ולא נוסטלגית . אני לא מבכה את הקיבוץ. אני חיה את החיים האישיים שלי" .
טובה ביקורתית גם היא כלפי כל הייפוי של המערכת הקהילתית ומסתייגת מהגדרתה כמערכת שוויונית או אידיאלית ואומרת: "הפסטוראליה של הקיבוץ הייתה קצת מתעתעת. בחברה סגורה יש לעיתים קרובות מערכות יחסים מאוד מורכבות ולעיתים מאוד מלחיצות. לילדים אלו היו חיים מאוד מפנקים. כי לקבוצה יש אפשרות לתת לילדים הרבה יותר מאשר לילד במשפחה רגילה. הילדים היו בטבע עם מסגרות תומכות ושפע של פעילות תרבותית שהיא כייפית לילדים . וגם כייף היה לאורחים המגיעים מבחוץ לבקר. לגבי המבוגרים השיתוף נתן חוסן כלכלי וגם חברתי לקבוצה כקבוצה אך הפרט שהרגיש קצת שונה יכול היה שלא להתאקלם או להידחות. אותם אנשים הם גם עמיתים לעבודה וגם שותפים בחדר האוכל, בחדר התרבות ובמכולת. זוהי אותה קבוצת התייחסות ואם היו קונפליקטים בין הפרט לחברים מסוימים אזי הפרט מרגיש במלכוד – סוג של אין-מוצא. יש גם משהו לא טבעי בכך שלא הייתה לפרט יכולת בחירה לגבי נושאים אישיים כמו למשל רצון ללימודים אקדמאיים או לעבוד מחוץ לקיבוץ. או נושא הלינה המשותפת של תינוקות וילדים שגם אם היו לכך מתנגדים במיעוט, המיעוט לא יכול היה לשנות את המצב הלא טבעי הזה של הרחקתם מהוריהם. תיאורטית הקיבוץ אמור היה להיות שוויוני עם זכות הצבעה שוות משקל לכל פרט אך בקיבוץ היו קבוצות השפעה משפחתיות שנהגו להצביע בשיטת הבלוק לגבי נושאים שהיו חשובים לאותה קבוצה ולכן עיקרון השוויון למעשה היה מופר".
למעשה תהליכי ההפרטה לדעתה של טובה התחילו כבר לפני שנים עם הפרטת התקציב וצמצום התקציבים לנושאים הקהילתיים כמו חדר האוכל או התרבות ואלו התהליכים שהשפיעו על צמצום המימד הקהילתי חברתי. היא אומרת: "זה הפך אותם לפחות מושקעים ולכן פחות אטרקטיביים כמו הנושאים התרבותיים שקיצצו את התקציבים לאירועים. אך יותר מזה מה שהשפיע הייתה העובדה שהדור הצעיר עזב את הקיבוץ ולא היה דור המשך שימשיך את הפעילויות שאנחנו בעבר ביצענו. זה היה משבר חברתי רציני שאליו התווסף המשבר הכלכלי. זה השילוב של שני התהליכים שפירקו את הקהילה . בסופו של דבר ההפרטה עשתה טוב לקיבוץ כי הרבה צעירים לא רצו את הקיבוץ כפי שהיה והשינוי הנוכחי מביא לנהירה של הדור השני ודור הנכדים שעזבו אל הקיבוצים כי הקיבוצים הפכו להיות אטרקטיביים. בנוסף המצב הכלכלי השתפר אחרי השינוי גם בקיבוץ וגם באופן פרטי. אני באופן אישי כבר מזמן לא הייתי בחדר האוכל או התערבתי בתרבות כך שהשינויים הקהילתיים עבורי כבר לא הוו שינוי. לדעתי הנושאים הכלכליים הם העומדים בראש העניינים של חברי הקיבוץ ולא הנושא החברתי שהוא כבר מזמן מאחוריהם. בכל זאת מתקיימת קהילתיות שזה מתבטא בעזרה הדדית אם מישהו נופל על הקרשים וזה מתבטא בחינוך הבלתי פורמאלי שלילדים שחוזרים מבתי הספר או בחופשות יש להם מסגרת חברתית קהילתית. זה נשמר ברמה נמוכה מבעבר אך עדיין קיים כפי שגם התרבות המשותפת נשמרה ברמה מסוימת. אם יהיה שינוי כוון חיובי לגבי גיבוש הקהילתיות בעתיד זה יבוא מצד הדור הצעיר שיצטרף לקבוץ" .
גם צביקה מתנסח במושגים של זיוף הקהילתיות ואומר כי אינו מתגעגע לכך: " אני שואל את עצמי אם החיים היום מתאימים לי בהשוואה להיום ולא לעבר. חדר האוכל והמועדון וחיי התרבות היו בהם הרבה זיוף. לגבי אחרים. לא לגבי. אני אהבתי את זה. הייתי חלק אינטגראלי מזה. אבל אני לא מתגעגע לזה. היום יש דברים חשובים שהם מהווים תחליף למה שהיה בעבר. כמו הבית שהוא שלי בלבד כיום. זוהי בחירה מה לעשות ואיך לעשות בזמנים שאני רוצה לעשות ולא מתוך כפיה. ועצמאות שאני לא צריך לתת שרות לעשרה אנשים כדי לאכול. אני עצמאי לעצמי".
לעומת זאת יש כאלו שמבכים את העובדה שאיבדו את צביון החיים השיתופי והשוויוני של הקיבוץ והם טוענים כי השינויים מגדירים זהות שונה לקיבוץ וישנה התרחקות מהערכים והנורמות שהוו את הבסיס לקיומו של הקיבוץ בקשר ובמחויבות שבין הפרט לקולקטיב. השינויים האלו פוגעים באחד המשאבים החשובים שנהנה מהם בעבר הקיבוץ והוא ההון החברתי שמקורו בשיתוף הפעולה בין הבריות ובנכונות של הפרטים להשקיע את עצמם מעבר לשיקולים אינטרסנטיים באמצעות פעילות התנדבותית , תרבותית וחברתית. (פווין 2007 עמ' 75 ) על כך אמר פול " זוהי מהפיכה של ממש , שינוי דרסטי שבו אין השותפות שהייתה , לא עוזרים לקהילה בזמן הפנוי אין התנדבות. הכול נמדד בכסף. אני בחרתי להיות פה בגלל צורת החיים שהייתה אחרת. הייתי עובר לעיר או למושב שיתופי. נשארתי פה בגלל צורת החיים והשינויים החברתיים שנפגעו מפריעים לי. כמו תרבות שכבר לא קיים, העזרה ההדדית כבר לא קיימת, אין שייכות ואין קולקטיב. יש יותר דאגה לפרט לעצמו ולא לנושא הקהילה. המערכת החברתית נפגעה . ענפי השירותים הצטמצמו או התבטלו כי הפכו יקרים כמו המועדון, חדר האוכל או הספרייה. המפגשים החברתיים הצטמצמו. הקיבוץ הפך מבחינתי לבית מלון למקום מגורים ולא יותר. אני עובד מחוץ לקיבוץ. יש לי כמה חברים במקום וזהו. כמו בעיר. אין לי כבר מעורבות חברתית כפי שהייתה לי בעבר".
גם ראובן סבור כי הסתיימו ערכי הקיבוץ כפי שהיו בעבר : " אומנם עדיין יש במסגרת הזו סממנים של קבוץ. קצת עוזרים אבל יש התפרקות של הערכים שהיו. לקיבוצים שעברו שינוי כבר לא קיים הייחוד הקולקטיבי. מעיק יותר הנושא החברתי כי כבר אין אווירה כפי שהייתה. השינויים האלו הופכים את המושג קיבוץ ללא קיבוץ. ההתפרקות מהשוויון והשותפות הופכים את הקיבוץ לאיזשהו ישוב קהילתי".
אמיר מגדיר את השינוי כמהפכה חברתית ואומר כך " זוהי מהפיכה חברתית. המהפכה האידיאולוגית קרתה קודם לכן. זהו קיבוץ אך שונה ממה שהיה. הסל המשפחתי גדל אך אני חי במקום שבו קשה לי לחיות כאשר השכנים שלי במצב של עוני. כיום יש פערים בין ילדים שנמצאים באותה סביבה וזו בעיה. זה עניין של סדר עדיפויות היום שכולם יכולים לנהל את החיים שלהם לפי דרכם".
עמדות החברים ביחס לניהול החיצוני
בנוסף עלה בקיבוץ הצורך לארגן את המערכת הכלכלית באופן שיביא להתמקצעות של בעלי תפקידים על בסיס מקצועי ואובייקטיבי ולא על בסיס קשרים וסולידאריות סובייקטיבית ושהניהול יתבצע על פי עקרונות השוק. כיום עובדים בקיבוץ דורות כמה מנהלים חיצוניים שאינם חברי הקיבוץ שתפקידם לנהל לא רק את תחום הייצור במפעל אלא גם את תחומי הניהול הכלכלי והקהילתי בקיבוץ כולל היחידות הכלכליות שהפכו ליחידות רווח נפרדות ולקדם את שלבי ההפרטה. ניתן לומר שבנושא הזה אין כמעט הבדלים בעמדות חברי הקיבוץ היות ורובם תומכים בניהול חיצוני אפילו אלו שמגדירים עצמם כחברים עם תפיסות אידיאולוגיות. להלן הדיאגרמה המבטאת את הנימוקים בעד ניהול חיצוני :
כל המרואיינים מכירים בעובדה שאנשי הניהול המקומי כשלו וכי אנשי ניהול חיצוניים עדיפים ושהמצב ההכלכלי קיבוץ הוטב מאז נכנסו לפעילות, וישנם אף שמתנסחים במונחים של הצלת הקיבוץ מבחינה כלכלית. רובם מדברים על כך שלמנהלים החיצוניים אין עבר של קונפליקטים עם חברי הקיבוץ ובכך יתרונם. ראובן אומר כי " את ההפעלה של מועצה של אנשי מקצוע אני רואה כמבורך. יש מכרזים יש התמודדות. זה מכניס את האנשים לאמביציה גם את אלו שנמצאים בתוך הקיבוץ. העובדה שהכניסו אנשי מקצוע להנהלות שמרה על הקיבוץ מבחינה כלכלית". גם צביקה תומך בהם מהסיבה ש"אין אמון במנהלים המקומיים ולכן יש הנהלות חיצוניות. המנהלים החיצוניים הביאו אותנו למקומות שלא היינו בהם. הם הביאו איתם ידע וניהול חדש בעוד שאנשים מפה לא הוכשרו לכך. אך אותם אנשים שעברו מכסא לכסא עם יכולות ובלי יכולות הם יושבים בוועדות המרכזיות והם הקובעים למרות שיש הנהלות חיצוניות". גם פול בעד ניהול חיצוני ואומר כי "השינוי של הנהלה מקצועית היא לטובת הקבוץ בגלל הכישלונות שהיו לקיבוץ בגלל ניהול כושל של מנהלים מהמשק. אלו אנשים שדאגו אלו לאלו והתחלפו ביניהם בתפקידים". וטובה מוסיפה כי "מנהלים חיצוניים צריכים להוכיח את עצמם כי הם מקבלים שכר גבוה ולכן הם גם נותנים דיווח ופירוט מהי התמורה שאנו מקבלים . כשמשלמים כסף אז רוצים לראות תוצאות". גם לאמיר ביקורת נגד הניהול בעבר והביע דעתו כי "אלו שניהלו את השינוי הגיעו ממעמד גבוה לרובם היו תפקידים בכירים בניהול הקיבוץ והניחו שהם ימשיכו להוביל את המערכות של הקיבוץ. אך כאשר עבר השינוי אנשים היו בפוזיציה אחרת והחלו לאבד את התפקידים כי הביאו אנשים חיצוניים לניהול. פעם המקום התנהל על פי ערכים מסורתיים של ניהול על פי מוקדים של ייחוס משפחתי או קליקות אך בעקבות השינוי חלק מהם עזבו בכלל את הקיבוץ והניהול עבר לניהול של מנהלים חיצוניים. אנשי המקצוע האלו הצילו את הקיבוץ כי הניהול בעבר היה כושל . המצב הכלכלי של הקיבוץ השתפר מאז הניהול המקצועי" וכך גם אורי שעמדתו הייתה ש"זוהי תוצאה של שבר חברתי הכרוך באי אמון. כיום איש מדורות שיציע את עצמו לתפקיד בכיר לא יבחר גם אם יש לו השכלה מתאימה. זה קרה משום שבעבר נתנו אמון והם כשלו בהזדמנויות שניתנו להם. הבאה של אנשים חיצוניים הועלתה כי לא הייתה לנו ברירה . לא בבת אחת אלא כתהליך. המערכת הקיבוצית הייתה צריכה לבנות מתוכה אנשי מקצוע שיוכלו לנהל ולא עשתה זאת". ואילו אלישבע מתייחסת לניהול החיצוני באופן פושר ואומרת : "מבחינת חלוקת הסמכויות למנהלים חיצוניים אני חושבת שצריך אנשים מבחוץ בלי עבר של קונפליקטים עם אנשי הקיבוץ אך לא מכל המנהלים אני מרוצה מבחינה מקצועית".
דיון מסכם
המחקר האיכותני והסטטיסטי בודק תופעה או תהליכים באמצעות ההתנסות האישית של האנשים שלוקחים בהם חלק ומכמת אותו מבחינה סטטיסטית. אפשר להתרשם שהתהליכים שהמתרחשים באורח החיים בקיבוצים היא דרמה בהיווצרותה וחברי הקיבוץ השונים נותנים לכך ביטוי באמצעות נרטיבים שמציגים עמדות שונות שמקיימות מתחים ודילמות בקשר לעבר, להווה ולעתיד בכל מה שקשור בחיים בקיבוץ ולזהותם כחברים בקיבוץ. ההתרשמות מכל המרואיינים שהם אסרטיביים ודעתניים בייצוג עמדותיהם שהינן שונות באופן מהותי זה מזה. אלו שעמדותיהם היו חיוביות לגבי ההפרטה נשמעו כפי שהיה מצופה, כנינוחים יותר לעומת מתנגדי ההפרטה שנשמעו כועסים ומרירים.
על פי עקרונות המחקר האיכותני (שנל 2010) נתפסים האנשים בתוך הקולקטיב כפעילים וכמבנים את הסדר החברתי. עקרון נוסף אומר שחברה אינה הומוגנית ולכן יתקיימו בה אנשים עם מגוון דעות שונות. כמו כן המציאות נבנית ומשתנה עם הזמן ואיתה משתנים השאיפות והצרכים וגם העמדות עוברות שינויים. ההתרשמות מתוכן השיחות שנערכו עם חברי הקיבוץ הביאה לפרשנות שמקבילה לעקרונות אלו של המחקר האיכותני. בין המרואיינים היו חברי קיבוץ שהיה להם תפקידים נכבדים בהובלת התהליך או בהתנגדות, או שהובילו לשינויים שבוצעו בתקנון ולכן ניתן לומר שהם יצרו סדר חברתי חדש שהתקבל על רוב חברי הקיבוץ.
ההתרשמות מהשיחות עם המרואיינים שהנרטיבים של החברים בקיבוץ שונים ומלאי סתירות מה שמעיד שהמציאות הסובייקטיבית שלהם או הפרשנות שהם נותנים לתיאור המציאות שבה הם נמצאים שונה או שכל קבוצת אינטרסים בנתה לעצמה את הפרשנות שמשרתת אותה. גם לעקרון שהמציאות נבנית ומשתנה עם הזמן ואיתה גם הפרשנות של התהליכים ניתן למצוא ביסוס רב באמירות של כמה מהם בעיקר לגבי הסיבות שהביאו אותם לשינוי עמדותיהם.
בנושא השכר הדיפרנציאלי הובעו העמדות בצורה התקיפה ביותר בין אם היו בעד או נגד, אך יוער שהיו שהתנגדו בתחילה לשינוי כי חששו מתוצאותיו ובסופו של התהליך הם אומרים שהשינוי היטיב את מצבם ואת מצב הקיבוץ מבחינה כלכלית ולכן הם מרוצים.
לא התרשמנו שקיים נרטיב קולקטיבי המביע צער על פרוק השותפות הקהילתית שיצרה ההפרטה אולי גם בגלל שזהו תהליך מדורג שנמשך כבר שנים ושרבים הסתגלו אליו במשך השנים. הובע צער על פרוק האחריות ההדדית אך לא על פירוק הקהילתיות, ויתכן שזה נובע מתהליכי האינדיבידואליזציה של הפרטים במשק באופן שהאידיאלים של העבר השיתופי בקהילה כבר אין להם תפקיד משמעותי בקיבוץ ולכן בלטה ההתעלמות מהנושאים הקשורים בקהילתיות החברתית ולעומת זאת הייתה התרכזות רבה בנושאים הכלכליים. אפשר היה להרגיש שיש ביניהם שנזהרו להתבטא נגד ערכי הקהילה אך היו ביניהם שהעזו והתייחסו למיתוסים הקשורים במציאות השיתופית בעבר שאפשר לקרוא לה ''אשליית הקהילתיות או השוויוניות".
כל המרואיינים היו ביקורתיים לגבי הניהול בעבר של אנשי הקיבוץ שהיו להם תפקידים בכירים במערכת וכמעט כולם מייחסים חשיבות רבה לניהול החיצוני שלהערכתם הביא לשיפור המצב הכלכלי בקיבוץ.
נספחים
שאלון בנושא ההפרטה בקיבוץ
פרטים בסיסיים כמו גיל, כמה שנים בקיבוץ, עיסוק, רקע על השנים בקיבוץ.
איך את/אתה מרגיש/ה כלפי השנויים בנושא השכר הדיפרנציאלי ועקרון התמורה בהתאם לתרומה האם נראה צודק ונכון?
תחום הצריכה: איך את/אתה מנהלים כיום את הנושא הזה. האם יש יתרונות בהסדר
הזה שאתם יכולים להצביע עליו?
מה לגבי האוטונומיה שלך כפרט והמימוש העצמי ?
האם השנויים התחוללו מהר מידי ? האם היו קבוצות שנפגעו מהשנויים ? והאם לדעתכם אפשר היה לנהל את המשבר של הקיבוצים באופן שונה?
האם לדעתכם זוהי מהפיכה אידיאולוגית, או תרבותית ? האם הקיבוץ נחשב עדיין כקיבוץ מבחינת השוויון, האחריות המשותפת , השייכות והקולקטיב?
האם לדעתכם המערכת החברתית נוחה כיום יותר מבעבר ?מה מייחד כיום אם כך את הקיבוץ?
מהו הייחוד הקולקטיבי ואיך תגדירו את ערכי הקיבוץ ואיכות החיים בקיבוץ כיום?
עקרון השוויון שבהפעלת הסמכויות בקיבוץ: האם שותפות עם המגזר הפרטי בנכסים היצרניים בקיבוץ נראית לכם ? האם עדיף הניהול החיצוני ? האם לדעתכם השתפר מצב הקיבוץ בשנים האחרונות בעקבות השנויים המבניים?
ביבליוגרפיה
אילון, ע. (1981) : הישראלים. הוצאת אדם ירושלים, עמ' 320-325.
בן רפאל, א. וטופל, מ. (2009): הקיבוץ על דרכים מתפצלות. יד טבנקין ירושלים, עמ' 22-82.
דר, י. (2009): תמורות בהערכת העבודה בקיבוץ. מתוך קיבוץ על דרכים מתפצלות בעריכת בן רפאל וטופל, יד טבנקין ירושלים, עמ' 89-111.
חכים, ר. (2009): הקיבוצים בישראל מבט היסטורי כלכלי. מרכז תיעוד וחקר גבעת חביבה, עמ' 171-182.
מודל דורות 2006 : מסמך עקרונות וחוברת מסכמת להצבעה בקלפי , עמ' 2.
פאוקר, א. (2005): אוטופיה בסבך הסתירות, עבודת דוקטורט אוניברסיטת תל אביב, עמ' 1-7.
רוזנר, מ. וגנץ ש.(1996): הקיבוץ בעידן של שינויים – הקיבוץ המאוחד אוניברסיטת חיפה. עמ' 147-160.
שדמי, מ. (1985): הקומונה הישראלית ברצף ההיסטוריה. אל''ף תל אביב, עמ' 14.
שקדי, א. (2003): מילים המנסות לגעת, מחקר איכותני תיאוריה וישום. אוניברסיטת תל אביב, עמ' 121-141 .