ארגון עצמי ותכנון במערכות הכלכליות בתל אביב-יפו מחקר גיאוגרפי, כלכלי והיסטורי - רוזי עשת
תקציר: מחקר זה, שנכתב על ידי רוזי עשת במסגרת לימודי תכנון עירוני ואיכות הסביבה באוניברסיטת תל אביב, עוסק בתהליכי ארגון עצמי והשפעתם על מערכות כלכליות עירוניות בתל אביב־יפו. העבודה בוחנת כיצד כוחות שוק, תכנון עירוני ורגולציה מקומית משתלבים ביצירת דפוסי צמיחה והתפתחות כלכלית. ממצאי המחקר מדגישים את הקשרים המורכבים בין יוזמות פרטיות, ניהול עירוני ומדיניות ציבורית, ואת תרומתם לעיצוב פני העיר. רוב התמונות צורפו לאחרונה ולא בעת הגשת המחקר והינן מקוריות ושייכות לרוזי עשת.
Self-Organization and Planning in Tel Aviv-Yafo: A Geographical, Economic, and Historical Study
Abstract:This study, written by Rozi Eshet as part of her Master’s research in Urban Planning and Environmental Studies at Tel Aviv University, explores the processes of self-organization within urban economic systems in Tel Aviv-Jaffa. The research analyzes the interplay between market forces, urban planning, and local regulation in shaping patterns of growth and development. Findings highlight the complex relations between private initiatives, municipal governance, and public policy, and their impact on the city’s economic landscape.
רוזי עשת
בוגרת אוניברסיטת בן גוריון בכלכלה וגיאוגרפיה,
מוסמכת אוניברסיטת תל אביב בחוג לגיאוגרפיה,
תכנון עירוני ואיכות הסביבה.
היסטוריוגרפית וצלמת אדריכלות ונוף.
תוכן המחקר
מבוא
מטרות המחקר
רקע תיאורטי לנושא הארגון העצמי
שאלות המחקר
מתודולוגיה
שלבי התפתחות כלכלית בהיבט היסטורי
תל אביב העיר המרכזית בישראל
תל אביב עיר גלובאלית
תהליכי ארגון עצמי של הייצור
תהליכי ארגון עצמי של שירותים יצרניים
תהליכי ארגון עצמי של המסחר והצריכה
תהליכי ארגון עצמי של מועסקים
תהליכי ארגון עצמי של הדיור
השקעות הון פרטיות
התכנון העירוני
המעורבות הממשלתית
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
מבוא
ערים נחשבות ליצירות מהקדמוניות והמורכבות של האדם, וכבר לפני אלפי שנים עוד בטרם התהוו מדינות, נוצרו ערים במקומות שונים בתבל שלמרות המרחק והתרבות השונה, הדמיון ביניהן היה רב: הערים נוצרו באופן ספונטני כמקומות מחיה לא כפריים על ידי המוני אנשים שיצרו סביבה של מגורים ותעסוקה עם מאפיינים עירוניים של ייצור, צריכה וסחר. מערכות אלו חייבות היו להיות פתוחות במובן שהן התקיימו מקשרים שבינן לסביבה הכפרית ולערים נוספות במרחב באמצעות סחר חליפין של סחורות ושירותים וזרימה של מידע, עובדים וכסף, שבאמצעותם נוצרו הסדר והקשרים הכלכליים במרחב. קשרים כלכליים אלו התהוו ברמה הפנים-אורבנית, ברמה האזורית, ברמה הלאומית ולעיתים גם ברמה העולמית עם היררכיה מרחבית מורכבת. במאות האחרונות הואצו תהליכי העיור בעולם בעקבות המהפכה התעשייתית שהביאה להגירה המונית מהכפרים לערים והאוכלוסייה התרכזה סביב וליד המפעלים. תהליכי העיור נמצאים במגמה של האצה והתעצמות דרמטית ואם בראשית המאה ה-18 למעלה מ 95% מהאוכלוסייה העולמית הייתה כפרית הרי שכיום תהליכי העיור הפכו את דגם ההתיישבות העירוני לנפוץ ביותר בעולם, כאשר במדינות מפותחות רוב האוכלוסייה מתגוררת בערים ובארצות מתפתחות כמחצית מהאוכלוסייה היא עירונית.
כלכלת המדינות ועושרן קשור במידה רבה בעוצמתן של הערים הנמצאות בתחומן, ומדינות שיש בהן ריכוזים עירוניים גדולים, יש להן בדרך כלל הכנסות ותוצר לאומי גבוהים יותר ויציבות כלכלית גדולה יותר ולערים יש להן התפקיד העיקרי בצמיחת המדינה ובהגדלת העושר הלאומי, במשיכת השקעות וברתימת המשאבים הטכנולוגיים להשגת הישגים יוצאי דופן ביצור ובתחרות בשוק הבינלאומי. הערים הן גם המנועים של האזורים הכפריים ותורמים תרומה נכבדה להתפתחותם, וקשרים חזקים ביניהן מאפשרים הגדלת היצור, רווחיות וניצול תשתיות המאפשרות נגישות לערים ולשירותים שהעיר מייצרת כחינוך, בריאות, בנקאות וכדומה. בכל מצב נתון יש ערים שמאופיינות בצמיחה גדולה או בירידה בעוצמתן ויש ערים שבשל ייחודיות המיקום שלהן, הבסיס הכלכלי ומאפיינים החברתיים או תמריצי השלטון יצמחו יותר במונחים יחסיים או מוחלטים בהשוואה לערים אחרות.
קיים פרדוקס מובנה במינוח של עיר קפיטליסטית כפי שהגדיר זאת Engels במשנתו שכן הקפיטליזם קשור ברכוש פרטי ובשיוך עושר לפרט ואילו העיר במהותה חולקת מרחב משותף שאליו מתכנסים תושבי העיר להיות שותפים ליתרונות האינטראקציות הכלכליות של הגדלת התפוקה והשכרShort 1988) ). גיאוגרפים שחוקרים את דגמי ההתיישבות במרחב מציגים שתי סיבות עיקריות שהופכים עיר לגדולה ומשגשגת ; א. המיקום האקטואלי של העיר בהתחשב למאפייניו הפיזיים כקירבה לחוף ים או לנהר, מישוריות, זמינות מים, משאבי טבע וכו'. ב. מיצוב העיר במיקום היחסי ליתר הישובים כעיר מרכזית במרחב.
ערים הן לא רק ישויות גיאוגרפיות אלא ניתן להגדירן במושגים של מערכות רשתיות שעוברות שינויים אבולוציוניים בזמן ובמרחב וניתן לזהות בהן גלי צמיחה וירידה כלכליים-דמוגרפיים. שיעור המועסקים והתוצר של העיר מגדירים את עוצמת העיר ואת רמת החיים הקיימת בה, ושלושה גורמים מרכזיים משפיעים ומושפעים זה מזה ; הכלכלה, הדמוגרפיה והפוליטיקה שיוצרים בערים שילוב מערכתי עם פונקציות כלכליות שיוצרות מרחבי תעסוקה וצריכה שעוברות שינוי במרחב ובזמן.
מטרות המחקר
א. לבדוק אופן פעילותן והתפתחותן של המערכות הכלכליות בתל אביב-יפו כמערכות של ארגון עצמי וכיצד ובאיזו מידה עברו שינויים במרחב ולאורך זמן.
ב. לבדוק את התהליכים ההיסטוריים מבחינה כלכלית ודמוגרפית מראשית הקמתה ועד הפיכתה לעיר המרכזית במרחב ובעידן הפוסט תעשייתי לעיר עם תכונות של עיר גלובלית.
ג. לבחון את הסדר הכלכלי במרחב העירוני של מערכות הייצור, השירותים היצרניים, המסחר והצריכה וכיצד מערכות אלו יצרו דגמים מרחביים שנקבעו על ידי תהליכי ארגון עצמי.
ד. לבחון את השאלה עד כמה התהליכים הכלכליים והדגמים העירוניים נוצרו כתוצאה מארגון עצמי של היחידות הכלכליות ועד כמה הושפעו או נוצרו כתוצאה מתהליכי תכנון עירוני ורגולציה שלטונית
רקע תיאורטי למחקר בנושא ארגון עצמי
הרקע התיאורטי למחקר מבוסס על תיאוריות הארגון העצמי בספרו של פרופ' יובל פורטוגלי Self Organization and the City (2000) . תחומים מדעיים רבים עוסקים כיום במערכות מורכבות שיש בהן אינספור רכיבים הנמצאים באינטראקציה אלו עם אלו כמו בעולם החי, בפיסיקה ובכימיה, כאשר ידוע שמערכות אלו יוצרות דגמים מורכבים באמצעות האינטראקציות ביניהן לסביבתן. התיאוריה של פורטוגלי מבוססת על המערכות מתחומי המדע ומציגה את הערים כמודל למערכות מורכבות ופתוחות עם מרכיבים הכוללים מספר רב ומשתנה של משתתפים כמו יחידים וחברות עסקיות שנמצאים באינטראקציה אלו עם אלו כאשר איש מהם אינו שולט באופן מוחלט על פעילותה של העיר ומדובר בתהליכים שרובם ספונטניים ועצמאיים והפעילות המצרפית שלהם יוצרת את הארגון העצמי במרחב העירוני. התהליכים המתחוללים במערכות אלו אינם שינויים סיבתיים הנגרמים כתוצאה מכוחות חיצוניים הפועלים על המערכת אלא שינויים שמתרחשים בעיקר בתוך המערכת. תהליכי ארגון עצמי בעיר מקבילים לתהליכים אבולוציוניים בביולוגיה ובפיסיקה והם נוטים לכונן את הסדר של עצמם על פי עקרונות ארגון פנימיים תוך שהם מקיימים קשרי גומלין של חילופי חומר ואנרגיה עם סביבתם. תהליך האינטראקציה בין החלקים השונים יוצר את התכונות החדשות למערכתemergence) ) והיא מתקיימת רק במערכות פיסיקליות ואנושיות פתוחות ופעילות שגבולותיהן חדירות ונמצאות באינטראקציה עם הסביבה".
מורכבות המערכות על פי הגישה הסינרגטית של Haken לארגון עצמי גורסת ש"המערכות הפתוחות והמורכבות נמצאות כל הזמן בתנועה ומתפתחות במסלול שניתן לאבחן בהן תקופה ממושכת של מצב יציב ולאחריה תקופה קצרה של תנודות חזקות שממנה עוברת המערכת לרמה חדשה של מצב יציב ויציבות מבנית. את התקופות של אי היציבות ניתן לתאר כמצב שבו מתחרים ביניהם כמה מצבי סדר אפשריים על השליטה בתנועה הכללית של המערכת עד שאחד ממצבי הסדר מתגבר על מתחריו ומשעבד את מצבי הסדר האחרים לתנועתו ומביא את המערכת כולה למצב יציב חדש הקובע את תנועתה של המערכת ונקרא "פרמטר הסדר''. זהו תהליך של סינכרוניזציה כמו לדוגמא התקבצות של עסקים מסוג מסוים למיקום ספציפי. דוגמא לפרמטר הסדר בתחום החברתי יכולה להיות השפה שהאדם או עולים חדשים שהגיעו ארצה מאמצים וזהו "שינוי מסעפי" שבו העולה מתחיל לדבר בשפה חדשה אך אינו שוכח את שפת המקור. כלומר פרמטר הסדר הקודם אינו נעלם לגמרי אלא ממשיך להתקיים ברמה נמוכה לצד פרמטר הסדר החדש. יציבות מרובה היא תכונה של מערכת של ארגון עצמי בשלב ההתחלתי כאשר היא מכילה תבניות אפשריות רבות והשאלה איזו תבנית תמומש מותנית בתנאים התחלתיים מסוימים. התהליכים מביאים לפעולות גומלין שבסופו של דבר המערכת בוחרת תבנית אחת מתוך התבניות האפשריות. אלו תהליכים של ארגון עצמי כיון שזהו מבחר דינאמי והתנאים ההתחלתיים אינם בוחרים את התבנית שעליה תתייצב המערכת אלא רק גורמים לה להחיל בתהליך פנימי של בחירה שיוצר סדר פרמטר. (פורטוגלי 2000).
שינויים מסעפיים של פיצול ( ( Bifurcationמתרחשים כאשר המערכת נמצאת באי יציבות מבנית ועוברת ממצב מורכב למצב מורכב יותר דרך תהליך של פיצול. שינויי מצב הן למשל מהפיכות חברתיות כמו המהפכה החקלאית והמהפכה התעשייתית שבה החברה מתקדמת משלב לשלב אך לא מבטלת אופני ייצור קודמים שהופכים למשניים. לעיתים קורים שינויים סטרטיגרפיים שבהם המערכת עוברת ממצב מסוים למצב חדש כמו באירועים של מהפיכות לאומיות שבהן נוצר סדר לאומי וחברתי חדש. על פי Bohm סדר כאוטי מחולל שינוי מסעפי או סטרטיגרפי ואילו סדר מפורש כלומר סדר בהגדרתו יוצר שינוי הרמנויטי או תהליך של שעתוק בלשון התיאוריה החברתית Reproduction)) וכדוגמא לשעתוק מביא פורטוגלי את הקמת המושבות הראשונות שהיו צורות התיישבות בדגם האירופאי שהביאו העולים ארצה בעלייה הראשונה. (פורטוגלי 1996).
ניתן לבטא תהליכים כלכליים של ארגון עצמי במערכות המיקרו כלכליות ככאלו שנקבעים על ידי ההתנהגות והשיקולים המצרפיים של הפרטים והעסקים. תיאוריות מבוססות השוק החופשי שנוסחו על ידי כלכלנים שונים מסבירות את התנהגותן ואופן קבלת ההחלטות של היחידות הכלכליות בין אם מדובר בפרט שצריך לקבוע החלטותיו האופטימאליות בתעסוקה והצריכה ובין אם מדובר ביחידות כלכליות גדולות של עסקים הפועלים במרחב. על פי תיאוריות אלו החלטות של פרטים ועסקים הינן רציונאליות ואינן תלויות זה בזה ועסקים פועלים באופן שמטרתם לצמצם עלויות ולהגביר תפוקה ולמקסם הרווחיות, ואילו החלטות ארגון עצמי של פרטים מטרתן להשיג מקסימום תועלת או שביעות רצון.(Gravelle & Rees 1997),( WHITHEAD 2010). בניתוח המקרו כלכלי תיבדק מידת המעורבות של הגופים הממסדיים בתקופות שונות והשפעתם על העיר וסביבתה כמכלול.
שאלות המחקר
נבחן החלטות ארגון עצמי של פרטים וחברות, כיצד ובאיזו מידה קבעו תצורות ארגוניות ומרחביות של הפעילות הכלכלית בעיר וכיצד הן תואמות את עקרונות הארגון העצמי כפי שבאות לידי ביטוי בתיאוריות לעיל ובעקרונות הכלכלה הקלאסית של השוק החופשי.
נבחן תהליכים דמוגרפים וכלכליים, ונזהה מתי התחוללו שינויים מסעפיים (התפצלותיים) שבהם השינוי לא ביטל את הפעילות הקודמת ומתי שינויים הפכו לסטרטיגרפיים בעקבות אירועים לאומיים או בינלאומיים דרמטיים והובילו למצב חדש בכלכלה ובחברה העירונית.
נבחן את השאלות כיצד התפתחה תל אביב והפכה למרכזית בישראל מבחינה כלכלית, חברתית ודמוגרפית, מהם תהליכי הגאות והשפל בצמיחתה ומדוע היא מוגדרת כיום כעיר עולם בהקשר הפעילות הכלכלית של הענפים המובילים והתצורות העירוניות.
נבחן את השאלה כיצד החלטות עסקיות עצמאיות שאינן תלויות זה בזה יוצרות סדר מרחבי ותבניות אופייניות עם חוקיות מסוימת וזיקה בין היחידות התפקודיות המוגדרות כ"פרמטר הסדר" כשמטרתן להשיג מקסימום רווחיות ויעילות.
נבחן את השאלות המייחסות למידת המעורבות של הגופים הממסדיים בתכנון תל אביב והשפעתם על יצירת הקונפיגורציות העירוניות, אלו מהתהליכים הינם תוצאה של ארגון עצמי של פרטים ועסקים בעיר ואלו תהליכים ותצורות הושפעו מהסדרה מוניציפאלית או מעורבות ממשלתית.
מתודולוגיה
נבחן את התהליכים והמערכות ומורכבותם באמצעות ניתוח ומיפוי השינויים בזמן ובמרחב והקבלתם לתיאוריות כלכליות ומחקרים שנערכו בארץ ובעולם בתחום הכלכלה הקלאסית ותיאוריות הארגון עצמי המבוססות על עקרונות השוק החופשי, ונבדוק באיזו מידה קיימת התאמה בין תיאוריות אלו לתהליכים ותצורות מרחביות בתל אביב. נבדוק את התהליכים והתצורות המרחביות של ההתארגנויות הכלכליות והחברתיות בתל אביב ומעורבות הגופים השלטוניים בהסדרת המרחב באמצעות סקירה של מחקרים וספרות היסטורית וכלכלית.
חלקו הראשון של המחקר יעסוק בניתוח התהליכים החברתיים כלכליים בהיבט ההיסטורי לאורך שנות קיומה של תל אביב-יפו ובתהליכי המקרו בהתפתחותה כמכלול. בחלק השני יתקיים ניתוח רוחבי של מרחבי הפעילות של המגזרים הכלכליים, הייצור, המסחר והצריכה, הדיור וההשקעה בהיבט המיקרו של ההתנהגות הכלכלית של הפרט והעסק ושיקולי הארגון עצמי במרחב. המחקר לא יעסוק בתהליכי הייצור והפעילות הכלכלית במובן של ההתנהלות העסקית של הפעלת גורמי הייצור והשיווק אלא יתרכז בעיקר בהתנהגות ובקבלת ההחלטות לגבי המיקום הגיאוגרפי של הפעילות הכלכלית. בחלקו השלישי יערך דיון לגבי מדיניות התכנון של השלטון המקומי והממשלתי, ללא כוונה לכמת את הפעילות הזאת מבחינת ערכים מספריים אלא לבחון את השאלה באלו תחומים התערבות זו הייתה והינה פעילה ונחוצה ומה האפקטיביות שלה בעיצוב הכלכלה והמרחב. כמו כן נבחן את הביקורת לגבי פעילות זו ועד כמה קיימים בהתערבות הממסדית ניגודי אינטרסים וכשלים.
ההתפתחות הדמוגרפית-כלכלית בהיבט ההיסטורי
ראשיתה של תל אביב ביפו לפני למעלה ממאה ושלושים שנים כשיפו של אותם זמנים הייתה ישוב עירוני רב תרבותי תוסס עם היסטוריה מגוונת ומופלגת של אלפי שנים והיוותה את השער העיקרי ליהודים רבים שהחלו לעלות לארץ ישראל וקבעו בה את מקום מגוריהם. "הלאומיות המודרנית הפכה לסדר מחולל חדש שבה היהודים למרות הפיזור שלהם בעולם החליטו להתנתק מהמדינות בהם ישבו ולחזור ארצה ולדרוש זכות להגדרה לאומית, לממשל ולטריטוריה ובמולדת היהודית הם ראו תנאי מוקדם למהפכה חברתית כלכלית שביקשו לחולל בעם היהודי. הלאומיות היהודית הפכה לסדר חברתי חדש שפעל לקיבוע מרחבי של היהודים במסגרת הטריטוריאלית של מדינת הלאום". (פורטוגלי 1996).
מיקומה של יפו ותשתית התחבורה שנבנה בה, הנמל, מסילת הברזל לירושלים, ותקשורת הטלגרף היו הגורמים שהשפיעו גם הם על קביעת מיקומן של המושבות החדשות בסמיכות ליפו בהיותה עיר הנמל ליצוא ההדרים והגפנים וליבוא המוצרים שצרכו. יפו שימשה באותה תקופה כמרכז המנהלי והתרבותי של המושבות שקמו באזור ונוצרו יחסים סימביוטיים בינן ליפו. לכן, נקודת הזינוק של הישוב היהודי ביפו הייתה זהה למושבות והם עוצבו תוך שילוב והשפעה הדדית (נאור וגלעדי 1990). יפו הפכה למרכז הישוב החדש ולארגונים הציוניים באותן שנים כי הצטיירה כמודרנית וחילונית בהשוואה לאורתודוכסיות ולפלגנות בקהילה היהודית בירושלים. המנהיגות החברתית, הפוליטית, הוגי הדעות והחלוצים של אותה תקופה התיישבו ביפו ועסקו בעריכת תוכניות להגשמת ערכי הציונות המעשית כולל רכישת הקרקעות והקמת הישובים השיתופיים. (רגב 1999 )
תל אביב העיר העברית הראשונה שנבנתה לצידה של יפו הינה מקרה קלאסי של תהליכי ארגון עצמי של התיישבות עירונית בארץ ישראל לפני למעלה ממאה שנים שנבעו משאיפות חברתיות לאומיות לטריטוריה יהודית נפרדת. תחילת ההתיישבות בתל אביב היוותה "מפנה מסעפי" שבו החל תהליך התנתקות בין האוכלוסייה היהודית והערבית ביפו.
התפיסה הלאומית בקרב רוב מנהיגי הציונות באותה תקופה, שהעירוניות איננה צורת ההגשמה המועדפת אלא הועדפו צורות התיישבות חקלאיות במושבות או שיתופיות בקיבוצים ומושבים באזורי ספר כדי שיהיה ביטוי טריטוריאלי להתיישבות היהודית ברחבי הארץ וכדי לבסס קשר עם אדמת הלאום, בעוד שהמתיישבים ביפו ואלו שהחלו לבנות את תל אביב קידשו בעיקר את היוזמה החופשית, האינדיבידואליזם, המטריאליזם והבורגנות במיטבה והעדיפו את העירוניות כדרך חיים והקימו את תל אביב כ"עיר של חולין ללא היסטוריה ללא משא מעיק של מסורת וקדושה, מה שאפשר לה לתת ביטוי לעולם ערכים חדש, כשמפעם בה ההווה יותר מאשר העבר". (שביט וביגר 2001).
המייסדים לא האמינו שבהתארגנותם הם מקימים עיר, וכול רצונם היה לבנות שכונות שקטות ונפרדות ליהודים והסיבות היו לאומיות-תרבותיות של התנתקות מהערבים וגם כלכליות בגלל מחירי הקרקע הגבוהים והצפיפות ביפו ולכן מיקמו שכונות אלו בסמיכות למקומות הפרנסה שלהם ביפו כתהליך מובהק של ארגון עצמי שבו המיקום נקבע על פי שיקולי יעילות ונוחות והמרחק מהפרנסות, וכך נבנו השכונות נווה צדק ונווה שלום כהתארגנות ספונטנית של יחידות משפחתיות וכעבור עשור נבנו כרם התימנים ושכונת שבזי של עולי תימן.
I'm a paragraph. Click here to add your own text and edit me. It's easy.
חברי אחוזת בית שהתארגנו לפני למעלה ממאה שנים בנו שכונתם צפונה מהשכונות שנבנו קודם, והקרן הקיימת לישראל סייעה להם לקבל הלוואה למימוש קניית הקרקעות, וכאשר התגברה העלייה וההתיישבות בתל אביב בשנות השלושים והארבעים החלה הכשרת הישוב לקנות מגרשים במרוכז מבעלי קרקעות ערביים שהחזיקו ברוב השטחים באזור תל אביב כדי להוזיל למתיישבים את עלויות הקרקע. תל אביב התפתחה בקצב מואץ בשל הקרבה ליפו והיותה במיקום מרכזי בארץ מה שאפשר את הפיכתה ליעד עדיף של רבים מהעולים חדשים של התקופה, ולמרות שלא קיבלו סיוע מהמוסדות הלאומיים ומפילנתרופיה של יהודים עשירים מהעולם, ההתארגנות נחלה הצלחה והמרכז העירוני מילא את כל תפקודיו הנחוצים לתושביו ולתושבים הכפריים במושבות ובקיבוצים.
הבניין ברחוב רוטשילד שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל .
במונחים של ארגון עצמי תל אביב הפכה מודל למערכת פתוחה וחדירה שקיבלה מצד אחד מוצרי מזון מההתיישבות הכפרית ומצד שני סיפקה סחורות עירוניות של מוצרי תעשייה ושירותי מסחר להתיישבות הכפרית, והחלו תהליכי התמחות בייצור ובשירותים שהניבו הגדלת הרווחה. בין השנים 1909- 1923 צמחה אוכלוסיית תל אביב ל 16,555 תושבים ומדובר בגידול פי 15 שהוביל בשנת 1921 להכרה של השלטון הבריטי בתל אביב כישות משפטית שאפשר לה כמועצה מקומית להקים מוסדות בנפרד מיפו, לתקן תקנות ולהטיל מיסים שבאמצעותם ניתנו שירותים עירוניים. (שביט וביגר( 2001, אך את עיקר הצמיחה בתל אביב מייחסים לעליות הרביעית והחמישית שהגדילו את אוכלוסיית תל אביב בתוך שנים ספורות ליותר מ- 150,000תושבים. בין המהגרים היו בעלי הון או בעלי כישורים מקצועיים שהשתקעו בעיר ויצרו מחזורים של גאות ושפל שקבעו את קצב הגידול וההתפתחות. (שביט וביגר 2001). בין העולים שהשתקעו בתל אביב היו אלפי פועלים ללא אמצעים כספיים ורבים מהם הועסקו במלאכה ובנייה שהפך ענף מוביל בגלל הצורך במגורים, אם כי ענף הבנייה גרם לקונפליקט ודיסוננס בין האידיאל של הקמת עיר עברית בעבודה עברית לרצון להקטין עלויות בניה בהעסקת קבלנים ערביים אך השיקולים הכלכליים גברו ואלו וגם אלו הועסקו בבניית העיר החדשה. סקר שנערך בשנת 1925 מציג את המועסקים בענפים השונים בראשית העיור והתיעוש, כאשר תעשייה ומלאכה היוו 21.6%, בניין 13%, מסחר 15.5%, פועלים לא מקצועיים19.7% , פקידים 11%, מקצועות חופשיים 10%. מכאן שלבניה היה תפקיד מרכזי ומוביל בתעסוקה ובמוביליות העירונית כמו בערים רבות בתקופת המהפכה התעשייתית. (שביט וביגר 2001).
באותה תקופה החלו להתפתח התארגנויות של מוסדות, ההסתדרות, מועצת פועלי יפו תל אביב וקואופרטיבים שהיה להם קשר ישיר לממסד הציוני בארץ שתפיסתו הייתה סוציאליסטית בעיקרה. ההסתדרות ומועצת הפועלים היו יותר מאיגוד מקצועי כי הן טיפחו את התודעה המעמדית וסיפקו שירותים שהבריטים והעירייה לא סיפקו כמו הגנה על זכויות העובדים, שירותי בריאות וארגון הדיור באמצעות בנייה סקטוריאלית רחבה של שכונות מגורים עבור קבוצות העולים שהזדהו עם התנועה. המשק הקואופרטיבי שהיה מקושר עם הממסד הסוציאליסטי החל לפתח עוצמה כלכלית והיו להם מוסדות אשראי, מפעלי תעשייה, תחבורה ציבורית וצרכניות ואילו היוזמה החופשית הפרטית הביאה להקמתם של 70 מוסדות בנקאיים ובהם הבורסה, הוקמו כ 900 יחידות מסחריות ששליש מתוכן היו מכולות ותל אביב הפכה לעיר של תיירות פנים וחוץ עם 94 בתי מלון ופנסיונים.
מאז הכרזתה כעיר בשנת 1934 ועד קום המדינה המבנה הכלכלי הושפע מהאירועים הכלל עולמיים של מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור. זו הייתה תקופה של עלייה גדולה שבה הוכפלה אוכלוסייתה, מחירי הקרקעות הזמינות בתל אביב האמירו והתפתח מרחב אורבאני סביב תל אביב עם הקמת ישובים עירוניים נוספים : חולון , בת ים , קריית אונו, והתרחבו ישובים קיימים כרמת גן וגבעתיים. החל משנת 1935 המשק הישראלי הפך למשק בזמן מלחמה והממשלה הבריטית הפעילה את תוכנית מוצרי התועלת כדי לפקח על הייצור והמחירים של מוצרים חיוניים כדי להבטיח אספקתם השוטפת. גם העירייה הפכה לרגולטור בשוק המקומי כדי למנוע תופעות של ספסרות במוצרים וקרקעות. העירייה חיזקה את מעמדה האוטונומי והפעילה מערכת שירותים ותשתיות והחלה ליזום עבודות ציבוריות כדי להקל על האבטלה. אלא שגודל התקציב של העירייה ממיסים שנגבו מהתושבים היה נמוך בהשוואה לקצב גידול האוכלוסייה בעיר ולכן העירייה נאלצה להשלים את הוצאותיה מהלוואות ממקורות שונים. במשך כל התקופה הזו ניהלה העירייה מאבק על הרחבה וסיפוח שכונות יהודיות נוספות לשטח המוניציפאלי שלה, ובשנת 1939 אוחדה קהילת יפו עם קהילת תל אביב. לארגונים הציוניים של קק''ל והסוכנות היהודית הייתה מעורבות בעיקר ברכישת קרקעות מאורגנת מערבים בעלי קרקעות ומכירתם ליהודים שהשתקעו בעיר .
המרד הערבי שהתחולל בין 1936-1939 הפך לקטליזטור לצמיחת תל אביב ועלפי תיאורית הארגון העצמי היווה שינוי מסעפי בתחום הכלכלי מאחר והאוכלוסייה בתל אביב נאלצה לספק לעצמה שירותים המסחריים שנרכשו קודם ביפו והחלה התנתקות בין האוכלוסייה הערבית והיהודית. ההתנתקות הכלכלית כללה גם הרשאת השלטון המנדטורי לבנות נמל להעמסת ופריקת אוניות בתל אביב, מה שהביא לצמיחתו של אזור תעשייתי ומסחרי חדש בשפך הירקון וחיזק את מעמדה הכלכלי של תל אביב. המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה גרמו לאי שקט, להתערערות יציבות הבנקים ולעצירת היבוא והיצוא, אך דווקא עצירת היצוא הביאה לצמיחה עירונית היות ומערכות הייצור התאימו עצמן לביקוש הגדול של הצבא הבריטי למזון וטקסטיל ולשגשוגם של ענפים אלו. הצמיחה ושגשוג התעשייה התבטאו בגידול המפעלים בארץ 2,120 שמתוכם המפעלים בתל אביב היוו 67 % ,רובם עסקים קטנים ובינוניים שהתמקמו ברצועת החרושת לאורך דרך פתח תקווה כללו מחלבות, ונווה שאנן כאזור מלאכה. באותה תקופה הוקם מפעל חברת החשמל רידינג שסיפק שליש מהצריכה השנתית בארץ והעסיק למעלה מאלף עובדים. כמוכן התרחבה בנייתם של מבני ציבור עלפי תכנון ברמה העירונית והלאומית. למעט תקופת הקיצוב ברוב השנים התנהל בתל אביב שוק חופשי של ייצור וצריכה ורק בענף הבנקאות התגברה מעורבות של ממשלת המנדט שחייבה את הבנקים בשנת 1935 להגדיל הון עצמי ולכן נסגרו רבים מעשרות הבנקים הקטנים. עם קום המדינה היו 29 בנקים מסחריים ו 23 בנקים קואופרטיביים. 11,000 עסקי הלבשה וקונפקציה, 1,000 חנויות מכולת, 650 חנויות כלי מטבח, 650 חנויות נעליים, 640 מסעדות, ו - 340 חנויות לירקות. בתמונות : מפעל חברת החשמל רידינג ונמל תל אביב.
תחנת החשמל רידינג בתל אביב
מלחמת העצמאות היוותה "מפנה סטרטיגרפי" משמעותי ביותר בתולדות המדינה ובתולדות העיר תל אביב מבחינה לאומית, דמוגרפית וכלכלית. תוצאותיה של המלחמה הביאו לכך שרוב האוכלוסייה הערבית נמלטה או גורשה וקרקעותיהם ורכושם הפכו לרכוש מדינת ישראל והמוסדות הציוניים. מבחינה כלכלית הפכה יפו מעיר ערבית עם מיעוט יהודי לעיר יהודית עם מיעוט ערבי ובתוך כשנה סופחה והפכה להיות רובע מרבעיה של תל אביב. עלפי יהב (2000) התפתחות תל אביב והעצמתה באו במקביל לירידתה של יפו ו"כאשר החלה להתגבש תל אביב כעיר נוצר במודע חוסר איזון ואי שוויון מרחבי בין שני הערים". מבחינת התכנון העירוני 70% מקרקעות העיר תל אביב הפכו לרכוש המדינה ולרכוש העירייה ואפשרו לשלטון הארצי והעירוני לתכנן את המרחב העירוני על פי שיקוליהם ועל פי המדיניות שעקרונותיה התבססו על מעורבות גדולה בחיים הכלכליים בארץ בעיקר כדי לתכנן שכונות רבות לאוכלוסייה הגדלה של תל אביב שכן אירועי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות הביאו להכפלה של אוכלוסיית תל אביב ובתקופה שבין 1951- 1946 גדלה האוכלוסייה בעיר מ- 195,000 תושבים ל- 345,000.
תל אביב העיר המרכזית במדינת ישראל
Broune&Simmons (1978) הגדירו את טבען של המערכות האורבאניות: ''סידרה של ערים תלויות זו בזו היוצרות את האזור או את המדינה'' והסבירו שניתן להסביר שינויים בצמיחתה או ירידתה של כל עיר שהיא מורכבת ופתוחה רק באמצעות המכלול של העיר כחלק מהמערכת הגדולה. יצירת ההיררכיה של הערים הן האמצעי העיקרי לאישור ''הדפוס המערכתי '' של סידרה של ערים. מערכת כזו ניתנת לייצוג כמודל עם סדר היררכי של ערים מסדרי גודל שונים כשבין הערים נוצרים קשרי גומלין של יצור, צריכה וחליפין שמסדירים את הצמיחה והשינוי ( מתוך 2003 Tailor). ההיררכיה של הערים נקבעת על פי כמה משתנים כמו גודל האוכלוסייה ומדרג הקשרים שלה עם הערים האחרות, ברמה הגלובלית, הלאומית והאזורית. גם ההשפעה הכלכלית של העיר, כוון ההגירה והמהירות שבה העיר קולטת חידושים טכנולוגיים הם גורמים הקובעים את ההיררכיה. קשרים בין ערים יכולים לבוא לידי ביטוי בתשתיות הדרכים שנסללו ביניהן, בעוצמת תנועת הרכבות, בהגירה בין הערים ואפילו בכמות שיחות טלפוניות בין עיר לעיר. רבים מהמחקרים לגבי ערים עוסקים בזיהוי ההיררכיה והמדרג שבין הערים. על פי המודלים קיימת היררכיה של ערים ברמה אזורית, ברמה לאומית וברמה עולמית. ההיררכיה של הערים נקבעת אצל חוקרי הערים כמערכות או כרשתות על פי המודל של רמת התפקודים של העיר ברמה האזורית, הלאומית והגלובלית.
תל אביב התפתחה והפכה לעיר המרכזית כבר בשנות השלושים כשהחלה להיווצר מתכונת של קשרי הזנה בין העיר לכפרים החקלאיים בשרון ובשפלה שסיפקו לתושבי העיר את המזון והעיר סיפקה להתיישבות הכפרית מוצרי מלאכה, שירותי מסחר ושירותים רפואיים ובנקאיים שמוגדרים כמוצרי "high order" שהיו זמינים רק בעיר הגדולה וכשיש להם ביקוש רב אזי העיר משגשגת וגדלה. ההיררכיה המרחבית זו ותהליך זה התאפשרו בהיותה של המערכת העירונית מורכבת ופתוחה באופן שעקרונות השוק החופשי קבעו את קשרי הייצור והצריכה ותל אביב הפכה למקום מרכזי במונחים של המיקום הפיזי שלה והמרכזיות היחסית ביחס ליתר הישובים של אותה תקופה ולמוקד עם תפקודים מגוונים של מסחר, ייצור מוצרים מדרג גבוה ושירותים נוספים.
תל אביב נחשבת לעיר פרימאטית (אפרת 2001) ולמוקד כלכלי/תרבותי ראשי לא רק לערים שסביבה אלא לארץ כולה. אומנם היא אינה בירת המדינה ואוכלוסייתה קטנה מזו שבירושלים שנחשבת לעיר פרימאטית מבחינה לאומית, אך קיימת הסכמה לגבי הדומיננטיות שלה ביחס לערי הסביבה ובכלכלה הארצית ויש לכך ביסוס ברמה של הנתונים הכלכליים. כמו כן תל אביב בהגדרתה היא אגד ערים ועיר מטרופוליס לערים סביבה. אגד ערים היא תופעה שבה העיר מתפרשת עד לגבולות הערים שנמצאות סביבה, הכוללות את רמת גן, בני ברק, גבעתיים, חולון ובת ים. מטרופולין בהגדרה היא יחידה תפקודית כלכלית הכוללת ישובים עירוניים שבהם עיר גלעין אחת גדולה וסביבה ערים נוספות קטנות ממנה בגודלן וישובים כפריים שיש להם קשרים תחבורתיים, כאשר למכלול העירוני קיים אופי דינמי ותחומי ההשתרעות משתנים ובהתאם משתנים גודל האוכלוסייה, דגם הפריסה, מאפייני האוכלוסייה, מבנה הפעילות הכלכלית ומגוון הזיקות בין היישובים והאוכלוסייה (חסון וחושן 1997). ישובים אלו מסודרים בטבעות קונצנטריות סביב המטרופולין ונמצאות בזיקה אליה באופן שנוצרת תופעת יוממות שהיא מעקרונות היסוד של מרחב בחירה המאפשר לפרט לגור במקום אחד ולעבוד במקום אחר (פורת 2009). בעיר המטרופולין קיימים יעודי קרקע רבים ומגוונים שחלקם אינם נמצאים בערים הקטנות ממנה. בתהליכי ארגון עצמי ניתן להגדיר את המטרופולין כמערכת מורכבת ופתוחה שעוברת שינויים בזמן וטווח ההשפעה של העיר הגדולה אל הישובים סביבה ומהם אליה מורכב מזיקות כלכליות רבות שיש להן בנוסף השפעות דמוגרפיות לאורך זמן על כל המרחב. על פי עקרונות המיקום המרכזי הערים שהיו או נוסדו סביב תל אביב התפתחו בקורלציה עם התפתחותה של תל אביב בכמה טבעות סביבה, והוו מוקד משיכה לעולים ולתושבים מהפריפריה שרצו לחיות במרכז הארץ וליהנות מיתרונות הקרבה לעיר הגדולה שבה מרוכזים ההון, הטכנולוגיה והשירותים העיקריים. עיר ראשית כמו תל אביב וטבעות הערים סביבה יוצרים קשרי תלות של הערים הקטנות בעיר הגדולה באמצעות רכיבים של הפצת שירותים, אינפורמציה, שליטה וקואורדינציה בין המשרדים הראשיים שבעיר הגדולה לערים האחרות.
מפת גוש דן : מפה: © OpenStreetMap contributors
שלבי ההתפתחות העירונית
רוב ערי המטרופולין במדינות המפותחות עברו שלושה שלבי התפתחות עירונית שמתוארים במודל של Van Den Berg (1982) שכללו גלי צמיחה שהתפשטו באופן מעגלי מהעיר לשלושת הטבעות העירוניות שנמצאות סביבה. תל אביב עברה ארבעה שלבים בהתפתחותה האורבנית ; שלב העיור, שלב הפרוור, שלב הפיזור ושלב העיור המחודש. (שחר 1997). מדובר בתהליכים כלכליים חברתיים מחזוריים של צמיחה סטגנציה או שפל כלכלי ודמוגרפי שמוסברים בשינויים מבניים בכלכלה ובתעסוקה ומתבטאים במחזורי העסקים והבינוי בעיר ומייצגים מצבי יציבות או חוסר יציבות של עסקים ומועסקים. על פי המודל של Haken שינויים אלו מתפתחים במסלול של תקופה ארוכה של יציבות יחסית שבעקבותיה מגיעה תקופה קצרה יותר של חוסר יציבות יחסית. התנועה במרחב של עסקים ומועסקים מתאפשרת בגלל שהמערכות השונות אף שהן מורכבות הן פתוחות ומאפשרות ניוד של מרחבי התעסוקה והמגורים משיקולים של ארגון עצמי של תועלת הפרטים והמשפחות ורווחיות החברות.
שלב העיור - השלב ההתחלתי של צמיחת הגרעין של תל אביב יפו מהקמתה ועד שנות השבעים שבהן הואצה ההתרחבות האורבאנית. קצב גידול האוכלוסייה במונחים יחסיים ומוחלטים היה מהיר ביותר והעליות הגדולות לפני ואחרי קום המדינה הוו את המנוף העיקרי לצמיחה דמוגרפית וכלכלית. מהגרים בעולם נוטים להתיישב בעיר הגדולה בגלל שערים גדולות הן דינאמיות ומציעות מגוון רחב של צורות וענפי תעסוקה. זו הייתה בחירה של ארגון עצמי במונחי מקסימיזציה של התועלת שהפיקו העולים בהתיישבות בעיר בגלל תעסוקה ובגלל העובדה שהתיישבו בקרבת מהגרים שהיו שייכים לקהילתם בעבר. אלו שהביאו איתם הון פרטי השקיעו במלאכה, תעשיה ומסחר . קצב גידול האוכלוסייה בגלי העליות היה מדהים אם ב 1919 האוכלוסייה עמדה על 3,600 תושבים, ב 1925 ספרה העיר 34,000 תושבים וב 1936 120,000 תושבים. תל אביב נמתחה לצפון ונבנו בה שכונות רבות ובתי מגורים גבוהים ומרווחים שאכלסו תושבים מהמעמד הבינוני גבוה. עד שנות השבעים רוב אוכלוסיית המטרופולין ורוב מקומות התעסוקה היו מרוכזים בתל אביב שזכתה בשיעורי צמיחה גבוהים מהממוצע האזורי ונמצאה במאזן הגירה חיובי יחסית ליתר אזורי הארץ וגם הערים סביבה זכו לשיעורי צמיחה גבוהים בדמוגרפיה ובתעסוקה כתוצאה מהקרבה לעיר הגדולה כך שגלי הצמיחה התבטאו דמוגרפית בגודל האוכלוסייה, ואם בשנת 1948 מנתה אוכלוסיית תל אביב 248,000 תושבים והעיר רמת גן מנתה 17,160 ובת ים 2,330 תושבים הרי שבשנת 1967 מנתה אוכלוסיית תל אביב 386,000 תושבים ורמת גן צומחת ל 106,000 תושבים והעיר בת ים ל 62,000 תושבים. (Efrat 1984)
שלב הפרוור - משנות השבעים מתחוללים תהליכי נסיגה בתל אביב שאומנם נותרת כעיר מרכזית לצורכי תעסוקה, עסקים ובילוי ומידי יום מגיעים מאות אלפי יוממים, אך העיר איבדה את האינרציה הדמוגרפית ומשקלה היחסי והאבסולוטי בגלל הגירה שלילית של אוכלוסייה ומקומות תעסוקה לטבעת הפנימית של הערים הקרובות אליה : חולון, בת ים, רמת גן, בני ברק וגבעתיים כך שבשנת 1974 מנתה האוכלוסייה 360,000 נפש ואילו עד שנת 1981 האוכלוסייה קטנה ל- 329,000 בעוד שערי הסביבה צמחו באוכלוסייתן בעשרות אלפי תושבים בגלל התייקרות המגורים בתל אביב ובגלל מדיניות הממשלה לפיזור במרחב של התעסוקה והאוכלוסייה.
שלב הפיזור - שנות השמונים המטרופולין מאבד ומעביר את הצמיחה המובנית בו לטובת הערים בטבעת התיכונה והחיצונית של המטרופולין לערים : יהוד, קריית אונו, הרצלייה, כפר סבא, רעננה וראשון לציון שבעברן היו ברובן מושבות חקלאיות, ומתקיים תהליך שבו נוצרות ''ערי קצה'' בשטחים החקלאיים. בשלב הזה משתנה גם מערך התעסוקה והאוכלוסייה באופן ברור כאשר נמשכת הגירה של האוכלוסייה מתל אביב לערים הסמוכות בעוד שענפי השירותים היצרניים והפיננסיים מתרכזים בגלעין שבעיר המטרופולין, התעשייה עתירת הידע מרוכזת בטבעת הפנימית של המטרופולין ויתר ענפי הפעילות של התעשיות המסורתיות עתירות השטח עוברות ומשתרעות בטבעות החיצוניות של ערי המטרופולין( שחר 1994).
שלב העיור המחודש - מוגדר כתהליך שהחל בתחילת שנות התשעים שבו החלו השקעות גדולות לתמרץ את כלכלת העיר והגידול במעטפת המטרופולין נפסקה והחל תהליך של התכנסות לחלקים המרכזיים של העיר ואיזון בין מרכז המטרופולין לערי השוליים. תהליך בולט הקרוי ג'נטריפיקציה במהלכו היגרה לתל אביב אוכלוסייה צעירה ומבוססת יותר כלכלית ששינתה את הדמוגרפיה בשכונות הוותיקות והגדילה את אוכלוסיית תל אביב ל- 357,000. פיתוח תשתית התחבורה באיילון אפשר זרימת כלי רכב מצפון לדרום ולהיפך, מערי הלוויין אל העיר וממנה והקלה על התנועה. נבנו פרויקטים תיירותיים לאורך חוף הים וביפו, התגברה המודעות הלאומית והעירונית לשימור מבנים ושכונות וותיקות שוחזרו. בתי מלון הוקמו והפכו את העיר ליעד לתיירות ארצית ועולמית. צמיחה כלכלית זו יצרה ספיראלה נוספת של צמיחה עסקית ודמוגרפית בגלל זמינות של הזדמנויות עסקיות שהרחיבו תעסוקה, שמרחיבה את בסיס המיסים הנגבים מהתושבים ומאפשר הטבת השירותים העירוניים וזה שוב מביא להגירה חיובית לתל אביב. מדובר בטרנספורמציה כלכלית בעשורים האחרונים שמתבטאת בבינוי מואץ של מגדלי עסקים ומגורים בסגנון אדריכלות מודרנית שנותנות ביטוי לעוצמתן החברות העסקיות, ולעוצמתה של תל אביב ולאיכות החיים הגבוהה של תושביה. מספר התושבים כיום במטרופולין הוא כשלושה מיליון ומתוכם מתגוררים בתל אביב למעלה מ-393,000 תושבים וכמיליון יוממים מגיעים לעיר לצורכי תעסוקה, קניות, סידורים ובילויים.
תל אביב עיר גלובלית
מסחר בינלאומי מאפשר למדינות להתמחות ביצור מוצרים שבהם יש להן יתרון יחסי, ולייצא את חלקם ולרכוש תמורתם מוצרים בעלויות נמוכות מאלו שהיה משיג ביצור עצמי. מסחר בינלאומי מגדיל את הרווחה בעולם באמצעות מערכות יצור ויצוא המפעילות סחר חליפין שמתקיים בהיותן של המערכות המסחריות פתוחות ומאפשרות קיום יחסי מסחר גלובאליים. מושג הגלובליזציה הוא חדש אך התהליך עתיק ומתקיים מזה מאות ואלפי שנים כשהתפתחו קשרי מסחר בין ממלכות שונות במרחב האימפריאלי של פרס, יוון ורומא או בשיירות של גמלים בין הערים הנבטיות או בספינות סוחר בין לונדון לשנחאי. לערי נמל היה תפקוד אוטונומי במרחב עוד לפני שהוגדרו הטריטוריות של המדינות ורק כשקמו מדינות ניטלה האוטונומיה והסמכות הכלכלית עברה במידה לא מבוטלת לשלטון.( Tailor 2003)
משנות השבעים נכנסו שחקנים חדשים למגרש הכלכלי העולמי שהן החברות הרב לאומיות ''שפעלו בעולם ללא גבולות והתאפיינו ביכולת השגה גלובלית'' והביאו ליצירת הגדרה חדשה למושג עיר עולם. אלו חברות שפועלות בעולם כולו ללא קשר מדינתי/לאומי כאשר פתיחת השווקים הבינלאומיים לתחרות חופשית מאפשרת להם פעילות יצור ושיווק בעולם כולו. זה הביא לביזור של התעשיות ברחבי העולם על פי שיקולי רווחיות בלבד כאשר רכיבים שונים של הייצור מיוצרים בחלקים שונים של העולם בהתאם ליתרונות היחסיים הקיימים בהם עם עובדים בשכר נמוך בעיקר במדינות המתפתחות, בעוד שהניהול והשליטה התמסדו בערים הגלובליות. (2003(Tailor .ניתן להגדיר שינויים אלו בייצור ובסחר העולמיים כשינוי מסעפי. ערי עולם מתחרות ביניהן וגם מנהלות עסקים ביניהן ונזקקות אלו לאלו כדי ליצור ביקוש והיצע של מוצרים וזרימה של הון במרחב ולאורך זמן. ההון והייצור גם ברמה העולמית וגם ברמה הלאומית הפך גמיש ונע בעקבות הרווחיות ואילו ההסדרה במרחב של הממשלות הצטמצמה מאוד מה שמוגדר כתהליך שבו ''הגלובאליות גברה על הלאומיות''. בשנים האחרונות הגלובליזציה מתאפיינת במהירות שלה, בסדר הגודל שלה, בתחומים שהיא מקיפה ובמורכבות של הקשרים הגלובליים ( 2001 UN ).
המהירות מושגת באמצעות אמצעי תחבורה מתקדמים וטכנולוגיות תקשורת ומידע כאשר הטכנולוגיה האלחוטית, האינטרנט והדואר האלקטרוני מאפשרים אחסון והעברה מהירים של כמויות גדולות של מידע בכל זמן ומצב לכל קצות תבל שהביאו לגידול ותאוצה בכול המערכות הכלכליות. אמצעי התקשורת המהירה והאינטגרציה בין העסקים הממשלות והפרטים הפכה את הזמן עצמו להיות גורם יצור משמעותי המשפיע מאוד על התחרותיות כי מדינות שרוצות למכור חייבות לפעול לפי הקצב של המדינות שרוצות לרכוש מוצרים ולשפר את הסטנדרטים האיכותיים של המוצרים. העיתונאי תומס פרידמן בספרו '' העולם שטוח'' (2008) כתב : "העולם עובר משתוף פעולה אנכי לאופקי בין מחלקות שונות של תאגידים ומפעלים. חברות החלו להתייחס לעובדיהם כאל מאגר עצום של מומחים שניתן לצוות למשימות פיתוח שונות של פרויקטים משותפים. הטכנולוגיה החדישה הפכה את התחרות ואת שתוף הפעולה הגלובאליים בין אנשים פרטיים, בין חברות לאנשים, בין חברות לחברות ובין חברות ללקוחות, לקלים וזולים יותר ועוד אנשים יכולים להפוך ליצירתיים ויצרניים. העוגה היצרנית של התפוקה הגלובלית גדלה מאוד בעשורים האחרונים וזה הביא לצמיחתן של כלכלות רבות בעולם. סדר הגודל של הגלובליזציה נותן את ביטויו בכך שרוב אוכלוסיית העולם מושפעת מהתהליך וקשרי הגלובליזציה הפכו למורכבים עוד יותר ומגוונים יותר ורב ממדיים וכוללים את הכלכלה, הטכנולוגיה, הפוליטיקה, החברה, התרבות והחוק".
הטלקומוניקציה החדשנית וטכנולוגיות המידע הובילו לשתי מגמות מנוגדות אך משלימות בתפרוסת המרחבית של הפעילות הכלכלית, המאופיינות בפיזור וגם בריכוזיות. על פי התיאוריה של Sassen מאז שנות השישים התחוללו שינויים מנוגדים בכלכלה העולמית של ביזור ומרכוז כשהייצור עבר מהערים המתועשות של ארצות הברית אירופה ויפן ופוזר במיקומים שונים בעולם בעיקר במדינות העולם השלישי ואילו הניהול והשליטה התמסדו במרוכז בערים גלובאליות שבהן התמקמו ורוכזו הסקטורים המובילים של ההון והשירותים היצרניים לסוגיהם והן המרכזים של החידושים הטכנולוגיים. תהליכים אלו שניתן להגדיר כשינוי מסעפי יצרו סדר גלובאלי חדש ואגלומרציה אופיינית של ריכוז פעילויות בערים גלובליות שמתאפשרת בשל טלקומוניקציה מפותחת שמאפשרת קואורדינציה על כל רובדי הייצור גם אם אלו מתבצעים בקצות העולם (Sassen 1997). בגלל הגלובליזציה הופחתה עוצמתה של המדינה והתערבות השלטון בכלכלה המדינתית ואילו הערים הפכו לכוח המוביל בכלכלה העולמית, שעל פי הגדרתו של Castell "שערי העולם עברו ממצב state centric למצב "city centric" במובן שהן קשורות יותר ברמה העולמית מאשר ברמה הלאומית. ( (Tailor 2003 .
חוקרי ערים הגדירו את טבען ותכונותיהן של ערי עולם וההגדרות היו שונות זו מזו ועברו סוג של טרנספורמציה ככל שהאינטגרציה הגלובלית הפכה לאינטנסיבית ומשפיעה יותר וככל שנוספו לה תכונות חדשות . Braudel (1984) הגדיר את ערי העולם ביחס לשליטה שלהן בהון.Hall (1966) לעומת זאת הגדיר ערי עולם כמרכזים מובילים בתרבות, פוליטיקה, מסחר, תקשורת, תשתיות, הון, טכנולוגיה ואוניברסיטאות. ואילו התיאוריה של Fridman (1986) לגבי ערי עולם נותנת ביטוי לשינויים הגלובליים של הארגון המרחבי והקשר שבין תהליכי העיור לכוחות הכלכליים הגלובאליים. השינויים המבניים שהביאו ליצירת ערי עולם תלויים באינטגרציה של העיר לכלכלה העולמית ויכולים להבחן על פי כמה קריטריונים המגדירים מחדש את המושג עיר עולם : ערי עולם הן מרכזים שדרכם זורמים כסף, עובדים, אינפורמציה וסחורות ובאמצעותן נוצרים קשרים בין הכלכלה המקומית והאזורית לכלכלה העולמית. תומס פרידמן מבסס את תכונות ערי עולם על רמת התפקודיות של העיר מבחינת הפונקציות הראשיות הקיימות בה, כמו משרדים ראשיים של ממשל וחברות, מרכזי ההון, ייצוג של מוסדות בינלאומיים, שירותים עסקיים, תעשייה עתירת ידע, תחבורה מפותחת ואוכלוסייה גדולה. כמו כן, עיר עולם תתאפיין בקשרים מקומיים וגלובאליים שבאים לידי ביטוי בתפקיד העיר בכלכלה הארצית והעולמית ובדומיננטיות של הסקטורים המובילים הקשורים בניהול, הון, שירותים יצרניים וכלי תקשורת. סקטורים אלו הושפעו מאוד מהשנויים הטכנולוגיים של המחשבים והאינטרנט כי הקלו עליהם בביצוע משימותיהן ואפשרו בנקאות מקוונת, מסחר של הון ומוצרים מקוונים וסטנדרטים עולמיים משותפים להצגת נתונים או קבצים באופן שיצרו סביבות משרד גלובאליות וירטואליות אחידות. דגם זה מאופיין בצמיחה גדולה של האליטה בעיר ובמומחים מקצועיים שמתרכזים בעיר ( Tailor 2004).
תל אביב הפכה לעיר עולם על פי הקריטריונים שנמנו לעיל בשנות התשעים באזכורים של חוקרים ובסקרים בינלאומיים וקיימת התאמה בין תל אביב לערי עולם אחרות מבחינת התפקודים הכלכליים העיקריים הקיימים בה (קיפניס 2009). מעמדה התחזק לא רק מבחינה אזורית ביחס ליתר הערים המקיפות אותה אלא גם ביחס לרשת הבינלאומית של עסקים שבהם היא קשורה. הסיבות לכך הן מגמת ההפרטה שעברה הכלכלה הישראלית ובהן התרכזות ההון בחברות גדולות כאשר הפיקוח והשליטה נמצא במרכזים העסקיים בעיר תל אביב. ענפי השירותים היצרניים תפסו את מקום התעשייה כענפים מובילים ותל אביב הפכה למרכז של פיננסים, עסקים ומסחר בינלאומי. בתל אביב נמצאים המשרדים הראשיים וההנהלות של החברות הגדולות ומרכזי הפיקוח והשליטה ומרכזי השירותים היצרניים של חברות ביטוח, פרסום, ראיית חשבון, תכנון וייעוץ כלכלי, תכנות, יעוץ משפטי, הבורסה לניירות ערך והנהלות הבנקים ולמעלה מאלף חברות היי טק. אם בוחנים את ההתארגנות הספונטאנית הזאת של גורמים רבים עם זיקה כלכלית משותפת שהתמקמו במקום אחד ומשתפים פעולה מבחינה עסקית ניתן בכך לזהות את מרכיבי התיאוריה הסינרגטית שלHaken הקושרת בין יחידות שונות שמשלימות אלו את אלו כך שכתוצאה מהפעילות ההדדית שלהם נוצרת צמיחת העיר.
ניתוח מרחבי הפעילות הכלכלית בתל אביב
תהליכי ארגון עצמי של הייצור
קיימים עסקים שונים בעיר גדולה שכוללים חברות יצרניות או נותני שירותים ששונים זה מזה בגודלם, במספר המועסקים, בהון המושקע, במוצרים ובשירותים שמציעים, ובאסטרטגיות הניהול ובמטרתם למקסם רווחיותם בהשוואה למתחרים, ומנגד קיים דמיון רב בכך שכולם מתנהלים בתהליכי ארגון עצמי בלי לתאם עמדות ובלי להפעיל מדיניות עסקית משותפת. יש יתרונות הדדיים לעסקים, לתושבים ולעיריות כי הם מציעים עבודה לתושבים ומעבירים חלק מהכנסותיהם כמיסים לעיריות ולכן עסקים מצליחים מביאים לצמיחתה של העיר בהשוואה לערים אחרות במרחב ולכן חשובים לביסוסה. משפחות ויחידים הם יחידות של יצור וצריכה שמציעים כוח עבודה ורוכשים מוצרים לצורך קיומם ורווחתם באמצעות הכנסתם ומטרתם למקסם את התועלת ושביעות הרצון מהמוצרים שהם רוכשים וגם פעילותם מוגדרת כפעילות של ארגון עצמי שעוברת שנוי בזמן ובמרחב.
ליצרני מוצרים ולנותני שירותים קיימים גורמי יצור שונים כמו הון, ציוד, קרקע, מבנים, כוח אדם והם משנים את כמותם של גורמי יצור אלו ואת מיקומם בטווח הקצר או הארוך כדי ליעל ולהגדיל רווחיות של העסק, ושנויים אלו מתבטאים במיקום ובהקצאה של השטח שבו הם פועלים, כמות המועסקים וכו'. הקרקע נחשבת לגורם יצור חשוב ויקר ערך בארגון המרחבי של כל מערכת כלכלית כי היא מוגבלת בכמותה ונחוצה לכל צורה של פעילות אנושית ולכן הביקוש לקרקע יוצר קונפליקטים. להובלה יש משקל משמעותי בהוצאות הייצור והשיווק והמסגרת שבה פועלים היצרנים והצרכנים היא רחבה מבחינה גיאוגרפית,Toyne 1974) ) לכן אפשר לייחס את התרכזות המפעלים ובתי המלאכה בראשית ההתיישבות בתל אביב בעובדת היותה המרכז הגיאוגרפי בארץ. מתוך מאות המפעלים ובתי המלאכה שהוקמו בארץ ישראל בראשית ההתיישבות, למעלה ממחציתם הוקמו בתל אביב בגלל המרכזיות של העיר והיותה בין המושבות כאשר רובם נחשבו לעסקים זעירים ומיעוטם בינוניים והיו עתירי עבודה עם אופי משפחתי גמיש בתחומים של קונפקציה, נגרות, מזון, נייר ודפוס שיכלו לשנות מידית את טווח המוצרים וכמותם כשהיו שינויים בביקוש.
מרגע שהתקבלה ההחלטה של יזם לגבי מיקום העסק בתל אביב עמדה לפניו שאלת המיקום המדויק של הפעילות העסקית בעיר. קיימים הסברים שונים לפריסה של עסקים במרחבים עירוניים כאשר ההסברים נתמכים על ידי מודלים שונים שמטפלים בשוק הקרקע כשעקרונות התחרות בשוק החופשי והביקוש וההיצע נחשבים כגורמים עיקריים המשפיעים על פריסת העסקים. העובדה שאין מודל יחיד ומייצג שיכול להסביר את התופעות הכלכליות ופריסת העסקים בעיר אומרת שהכלכלה איננה מדע מדויק והיא אינה יכולה להכיל באמצעות המודלים של ביקוש והיצע את כל הגורמים ההתנהגותיים ואת כל ההחלטות בנושא המיקום בעיר ועובדה היא שנוצרו צורות מרחביות רבות. קיימים גורמים שונים הקובעים את מיקום העסקים והמפעלים כמו מחירי הקרקע, הימצאות כוח העבודה בסביבה, אמצעי תעבורה, מיקום הצרכנים, תשתיות, נגישות, מיקום חומרי הגלם וכו' . בנוסף שוק הקרקעות הוא דינאמי ועובר שינויים רבים בזמן ובמרחב. אזורים היסטוריים של מגורים זזים ועוברים ממקומם ומפנים אותם לעסקים כמו בנקאות, ביטוח ושירותים יצרניים כפי שקרה במרכז העסקים ה- CBD וסביבותיו בתל אביב.
את המודל הבסיסי של שוק הקרקעות שפותח לראשונה על ידי Thunen ( 1826) על פי עקרונות השוק החופשי העתיקו כלכלנים כמו Alonso (1982) לשוק הקרקעות העירוניות כדי להסביר את פריסת העסקים במיקום מרכזי בעיר. ההנחות הן ששימושי הקרקע הם שקובעים את ערך הקרקע כתוצאה מתחרות בין הקונים ונבחר מי שמציע את המחיר הגבוה ביותר. עקרון המחיר והרווחיות בשוק בתחרות חופשית הפך לעיקרון מוביל שעל פיו נקבע המודל של בחירת מיקום העסק במחירי היצע שונים ועם אילוצי תקציב שעומדים לפניהם.
החל משנות העשרים החל תהליך ארגון עצמי ושינוי מסעפי של התנתקות האוכלוסייה היהודית והעסקים מיפו בגלל נימוקים של הרצון להשתחרר מהתלות הכלכלית והרצון לפתח עסקים בסמיכות למקומות המגורים וסיבות לאומיות וביטחוניות. לראשונה הוקם המרכז המסחרי מדרום לאחוזת בית (מרכז וולנוב) ומצידו הדרומי החלו לקום מפעלים זעירים ואלו היוו את תחילת התהוות המלאכה והתעשייה בטרום המדינה שקבעו ועיצבו את תפרוסת החרושת העירונית לאורך שנים והתבססו על עקרונות הביקוש וההיצע לקרקע עירונית כפי שתיאר ע. גונן במחקרו: ''מיקום החרושת בתל אביב יפו" (1969) שרצועת החרושת של תל אביב התפתחה החל משנות העשרים מדרום למרכז המסחרי הראשון שהוקם בדרך יפו תל אביב והיא נמשכת מצפונו של רובע יפו אל שכונת נחלת יצחק במזרח העיר ומקיפה את מרכז העסקים הראשי של העיר הנמצא בגלעין ההיסטורי של תל אביב כאשר הרחובות המרכזיים הם דרך יפו, דרך שלמה, דרך קיבוץ גלויות, דרך פתח תקווה (דרך בגין) רחוב המסגר ורחוב גיבורי ישראל (יגאל אלון). הגורמים שקבעו את המיקום של רצועת החרושת ועיצבו אותה מבחינה היסטורית היו בתחילה התפתחותו של האזור של אחוזת בית כמרכז העסקים בשנות הארבעים שהגבירה את חשיבותם של המרכז המסחרי ומרכז החרושת שהחלה להיווצר בצמידות. מנקודת התחלה זו החלה להתפתח רצועת החרושת והתרחבה לכוון בצפון ובדרום ונמתחה לכוון איילון כאשר הסיבות העיקריות לכך היו מחירי הקרקעות הזולים באזורים אלו שנחשבו ללא יוקרתיים בהשוואה למיקומים צפוניים יותר בגלל הסיבות הבאות: היותם של קרקעות אלו בשטח הדרומי של יפו או בגבול שבין העיר העברית ליפו שהפכו אותם לפחות יוקרתיים וזולים מבחינת ההוצאה על הקרקע והמיסים בהשוואה לאזורים הצפוניים יותר שם התמקמו אזורי המגורים, היותה של הרצועה בשטחים הנמוכים של העיר שהביקוש להם היה נמוך מפאת היותם נתונים להצפות של נחל איילון וקיומם של נתיבים מרכזיים בקרבת הרצועה שהקלו על הנגישות לעסק ועל השיווק. משלושת הנתיבים שנמנו הועדפה דרך פתח תקווה ומפעלים הוקמו לאורכה. רוב המפעלים היו מסדר גודל זעיר או בינוני והמפעלים הגדולים של אותה תקופה הוקמו מצפון לירקון ורובם עזבו בשנות השמונים משיקולים של רווחיות כי נדרשה להם קרקע גדולה ועובדים עם שכר נמוך. בנוסף העדר של מוצא לים לא אפשר הקמת תעשיות גדולות הקשורות לנמל ולים כמו תעשיות המתכת והכימיה שרובם הוקמו בחיפה. באותה תקופה לא התקיים תכנון מסודר של אזורי תעשייה ובעלי הון העדיפו להקים בנינים לדיור בגלל העלייה הגדולה והרווחיות בבנייה לצורכי מגורים ולכן היו בעלי מלאכה שהקימו את עסקיהם בשכונות מגורים כמו פלורנטין, גבעת הרצל, שפירא ונווה שאנן. את רצועת החרושת מצד רמת גן אפשר לראות כחלק אורגני מרצועת החרושת של תל אביב שכן זוהי המשכה של אותה רצועה ונהנית מאותם יתרונות ומדובר ברצועת עסקים שגם כיום מאופיינת כאינטנסיבית ביותר מבחינה כלכלית.
תפרוסת האוכלוסייה, התעשייה, המסחר והשירותים היצרניים בתל אביב-יפו
התיאוריה הכלכלית הקלאסית של המיקום, מניחה שמפעלים עוברים משיקולי רווחיות של כלכלת שוק לאזורים מחוץ לעיר כאשר הוצאותיהם על הקרקע עולות. תהליך זה התקיים רק בחלקו כשמפעלים גדולים שהיו מבוססים על מועסקים בשכר נמוך ועל קרקע זולה הגיעו לשלב שבו לא התאפשרה להם התרחבות עסקית בתל אביב ונאלצו להעביר את פעילותם למיקומים מחוץ לעיר. מנגד, התיאוריה הקלאסית לא מתקיימת כשמדובר במפעלים קטנים ובינוניים שמיקומם סמוך לחומרי הגלם ו/או סמוך לשווקים ולצרכנים הוא קריטי לרווחיותם. הכלכלן Webber חקר וניסח תיאוריה הנקראת " "agglomeration factors שמסבירה את פריסת בתי המלאכה והמפעלים באמצעות המודל שבו מתחשבים במיקומים ובעלויות הכרוכות בהובלה ולפיה מפעלים יתמקמו קרוב לחומרי הגלם או קרוב לשוק וייצרו תופעות של אגלומרציה עסקית עם זיקה דומה במיקום קרוב לחומרי הגלם או לשווקים בגלל החלטות בלתי תלויות שקיבלו מתוך שיקולים של ארגון עצמי. באגלומרציה כזאת נקבע סדר מרחבי order parameter שמקיים יעילות ומגלם רווחיות למרות שיש תחרות בין העסקים.
שני תהליכים אלו מוגדרים כצנטרפוגליים שבהן מתרחש מרכוז עסקים כנגד תהליכים צנטרפטאליים של מעבר עסקים לאזורי השוליים או לפריפריה (Toyne 1974) כאשר בתל אביב התהליכים התקיימו בוזמנית. כמו כן אפשר להבחין שהתהוותה תופעה נרחבת של אגלו מרציות של סוגים שונים של עסקים עם זיקה משותפת שהתרכזו זה לצד זה במיקום בגלל יתרונות של ההתמחות וסדר הגודל או כאשר חלקם מספקים את חומרי הגלם, חלקם מייצרים וחלקם משווקים והקרבה אלו לאלו מעניקה להם יתרונות של צמצום עלויות הובלה. למשל תחום יצור הרהיטים שבו מפעלים לייצור עץ בסביבות שכונת פלורנטין וגבעת הרצל מספקים חומרי גלם עבור עשרות נגריות ורפדים שממוקמים ברחובות הסמוכים שמעבדים את חומר הגלם הזה לרהיטים ואת התוצרת משווקים לעשרות חנויות הנמצאות בסמיכות בסביבות רחוב הרצל. תהליך דומה התהווה בענף הטקסטיל שהייצור, המסחר וחומרי הגלם התרכזו בסביבות יפו תל אביב. אגלו מרציה נוספת של ענף הדפוס שהתרכז ברובו במע''ר של העיר סמוך לבנקים לחברות הביטוח והייעוץ לסוגיו בגלל חשיבות הקרבה לצרכנים והצורך לתת להם שירות מהיר. אגלו מרציה נוספת היא של המוסכים שהתרכזו בסביבת רחוב המסגר בסמיכות לדרכים עיקריות וליבואנים שמספקים חלקי חילוף. בסביבה נמצאים גם רוב סוכנויות הרכב הגדולות שמשווקות מכוניות חדשות מתוך אותו עקרון של סמיכות לשוק ולצרכני הרכב הפוטנציאליים. אגלו מרציה נוספת קיימת ביצור ושווק הנעליים ברחוב נווה שאנן בתקופה לפני שהחל היבוא המוגבר בגלל היתרי היבוא והגלובליזציה. ( הנתונים על אגלו מרציות מתוכן דפי זהב 2009)
השינויים המבניים במערכות הכלכליות בחצי המאה שעברה והמעבר מתעשייה כבדה וקלה לעבודות הכרוכות בטכנולוגיה ובידע היא דרמטית ביותר וכוללת במדינות עם בסיס כלכלי מפותח למעלה מ80% מהמועסקים. על עידן טכנולוגיות המידע והשפעתם על התפתחות מגזר השירותים היצרניים כתב אלווין טופלר בספרו "מהפך העוצמה" (1992) שההתפתחות החשובה ביותר בימי חיינו היא עלייתה של מערכת חדשה ליצירת עושר שאיננה מבוססת על השרירים אלא על הידע. היו זמנים שבהם העושר היה מבוסס בעיקר על האדמה שהייתה ההון החשוב ביותר. אחר כך העושר שינה את פניו כאשר מכונות וחומרים לייצור תעשייתי הפכו לצורות החשובות ביותר של ההון. אך כאשר מגזרי השירותים והידע גדלים, כאשר הייצור עצמו ממוחשב גם טבע ההון משתנה בהכרח והמשקיעים במגזרים אלו הצומחים במהירות אינם מסתמכים על הנכסים החומריים של החברה כמו הבניינים או המכונות אלא על הקשרים והעוצמה של מערכת השיווק והמכירות שלה, היכולת הארגונית של הנהלתה והרעיונות שבתוך ראשיהם של עובדיה. התפיסה האנכרוניסטית שמעבר מעבודה בתעשייה לעבודה עתירת ידע היא רעה למשק כבר חלפה מהעולם וההון האמיתי לפיכך מורכב מידע. המערכות המתקדמות של ימינו כבר אינן יכולות להתקיים ולפעול ללא מחשבים וטכנולוגיות חדישות. הידע שמייצר ציוד טכנולוגי מחליף את העבודה ומביא לייעול ולהגדלת התפוקה יחסית להון המושקע, ולכן הידע הפך למשאב מרכזי בכל מערכת כלכלית מתקדמת.
שנות השמונים והתשעים הביאו איתם שינויים הנובעים מתהליכי הגלובליזציה והריבוי האמצעים הטכנולוגיים והתקשורתיים שהפכו את העולם לנגיש ומוכר יותר. התקיים תהליך של מעבר של מרכז הכובד העסקי מהתעשיות הכבדות לתעשיות הטכנולוגיות . הגידול בביקוש השוק למוצרים טכנולוגיים שדורשים ידע ומומחיות גדולה מוגדר כשינוי מסעפי. האסטרטגיה של העסקים השתנתה במטרה להיות רווחיים יותר, וגמישים יותר בתנאים משתנים של ביקוש והיצע ולהקטין סיכונים הנובעים מהצורך להשקיע הון רב בפיתוח המוצרים הטכנולוגיים ולכן רבים מהעסקים בתחומי הטכנולוגיה פועלים כיחידות קטנות עד בינוניות בצורה מגוונת של שתופי פעולה עם חברות אחרות או עם קבלנים חיצוניים. מדובר במוצרים קטנים יחסית ורכיבים שונים של המוצר מיוצרים במקומות שונים בעולם ומשונעים למיקום שבו הם מורכבים, וזה יצר מצב שבו התפתחו שרשרות הספקה גלובליות והעולם הפך ל ''global mosaic of fragments " עם קשרים שהם גם קואופרטיביים וגם תחרותיים בין החברות השונות. תהליכים אלו הביאו לשינוי בתצורות המרחביות של הייצור התעשייתי שבו המזעור של המוצרים הטכנולוגיים והצורך בשיתופי פעולה הביא לאגלומרציות במיקומים קרובים זה לזה לצורכי התייעלות של יצרנים עם ''זהות'' דומה ובמבנים קטנים בהשוואה ליצור התעשייתי הכבד. כמו כן התפתחו אגלומרציות בתחומי הביוטכנולוגיה או המיקרו אלקטרוניקה בסמיכות לאוניברסיטאות ולמרכזי המחקר או בסמיכות לחברות דומות. ( 1995 Conti, Malecki, Oinas).
הטכנולוגיה הישראלית נחשבת למפותחת בהשוואה לגודל האוכלוסייה וקיימת תעשייה מפוארת של מוצרים ידע, תוכנה, חומרה ורכיבים טכנולוגיים המשמשים חלק משרשרת ההספקה העולמית. בתל אביב הוקמו בשיתוף פעולה בין עירית תל אביב ואוניברסיטת תל אביב כאלף חברות עתירות ידע שרובן מרוכזות בקריית עתידים בשטח התעשייתי שמצפון מזרח לירקון בין רחובות הברזל וראול ולנברג. מדובר במוקד של תעשיות טכולוגיות שבהן עלויות הקרקע והמיסים העירוניים הינם נמוכים ליחידת ייצור והמוצרים מיועדים ליצוא לחברות בינלאומיות או לשוק הבינלאומי. מפעלים עתירי טכנולוגיה נוספים ממוקמים בסביבת רחוב יגאל אלון בסמיכות לדרך איילון. תעשיות עתירות ידע נוטות לאגלומרציה ולהתרכזות בסביבה עסקית משותפת עם השותפים והמתחרים ומתקיימת זהות דומה לא רק של המאפיין הטכנולוגי אלא גם של המועסקים כמגזר משכיל והכנסה גבוהה שרבים מהם מתגוררים בסביבה. כלומר קיימים יתרונות הדדיים של העסקים הטכנולוגיים והתושבים כאשר העסקים הטכנולוגיים מנצלים את יתרונות ההון האנושי באזור. בעידן הפוסט תעשייתי קיימת נטייה לשדרג ולייצר תדמית חיובית לעיר ולתת מענה תעסוקתי לתושבים עם השכלה גבוהה ולכן העיריות מאפשרות הקצאת קרקעות לתעשיות טכנולוגיות שהן בהגדרה נזקקות לשטח מצומצם לפעילותן ושומרות על איכות הסביבה בהשוואה לתעשייה כבדה ויכולות להעסיק עובדים עם שכר גבוה.
תהליכי ארגון עצמי של השירותים היצרניים
השינויים המבניים בתקופה הפוסט תעשייתית משנות השבעים ואילך העצימו תהליך שבו הדומיננטיות של התעשייה פנתה מקומה כענף מוביל לטובת שירותים יצרניים, הבנקאות והמסחר שתפקודן התרחב במידה ניכרת ולכן השינוי נחשב לשינוי מסעפי (התפצלותי) שבו התעשייה המשיכה להתקיים בתל אביב אך לא באותה מידה כבעבר לעומת גידול ניכר בענפי השירותים היצרניים. החל מאמצע שנות התשעים התחוללה מהפיכה נוספת בכלכלה העולמית שאפשר לכנותה כשינוי סטרטיגרפי מבחינת השפעתו העצומה על הכלכלה הבינלאומית ועל המערכות הכלכליות בישראל, כשהומצאו המחשבים האישיים וכמה שנים לאחר מכן נוספו היישומים של הדואר האלקטרוני והאינטרנט. זה הביא לשנויים מהפכניים בפעילות הפרטים והעסקים. הפרטים יכולים לאחסן מידע ולקבל מידע במהירות ובכמות בלתי מוגבלת ולאפשר לכולם לראות מידע. עידן המחשבים האישיים והאינטרנט הביא למהפך עצום בקשרים שבין חברות שיכולות לקיים זרימה חופשית של מידע ללא ביורוקרטיה מופרזת באמצעות רשתות תקשורת לא היררכיות המקשרות בין עסקים בעולם ובאמצעותם כמות המידע הנגיש אופקית ואנכית היא אינסופית בכל ההיררכיות העסקיות ולכל גודל של חברות. המהפך בטכנולוגיות המידע הביאו ליצירת פסיפסים של חברות היוצרות קשרים אזוריים, ארציים ובינלאומיים חובקי עולם שבהם קיימת תלות הדדית גם במידע וגם בתיאום עסקי. מהפכת המידע הובילה לשינוי בהתפלגות היחידות העסקיות בתל אביב בענפים השונים והחל משנת 2008 חלק ניכר מהעסקים מספק שירותי משרד שונים (42%) כשליש משמש למסחר בעיקר קמעונאי (31%), תעשיה (13%) ואחסנה תחבורה ותקשורת (13%). שירותי המשרדים מחולקים לשירותים של הסקטור העסקי והסקטור הציבורי כאשר קיימים מאפיינים עקרוניים בפיזורם במרחב העירוני. השירותים הציבוריים תופסים (18.8%) מהשטח הכולל למשרדים והם מרוכזים באזורים שהקרקע שייכת למדינה או לעירייה ואילו השירותים העסקיים תופסים (71.2%) משטח המשרדים. (שנתון עירית תל אביב 2009).
על התהליכים ההיסטוריים של מיקום משרדי השירותים היצרניים בתל אביב הרפז, שחר, גנני וכהן (1977) ערכו מחקר בשיתוף עם עירית תל אביב והאוניברסיטה העברית שכותרתו "ההתפתחות, התפרוסת ומאפייני הפעילות של המשרדים בתל אביב". מחקר זה העלה כי "המערך המרחבי של המשרדים הוא במבנה דו-קוטבי מובהק כאשר המוקד האחד הוא באזור המע"ר ושוליו והמוקד השני הוא באזור הקריה ושוליה. שני המוקדים מחוברים על ידי רצועה הנמשכת מצפון מזרח למוקד הקריה לאורך הציר של רחובות יהודה לוי ואבן גבירול ומוגדרת כ"ציר המשרדים" של העיר שמתוארת כאליפסה שנעשית מוארכת יותר עם הזמן ופולשת לאזורי מגורים עם סטנדרט גבוה". המשרדים הגדולים ביותר נמצאים בקריה ובאזור שבין המע''ר לקריה. במע''ר נמצאים המשרדים הבינוניים שרובם וותיקים ונותנים שירותים פיננסיים ואילו המשרדים החדשים נמצאים באזורים הצפוניים. שלוחה נוספת למרכז העסקים נבנתה בחוף תל אביב בשכונת מנשיה במגדלים המשמשים כמשרדים גם לארגונים גדולים ולמשרדים ראשיים של חברות שהייצור שלהן נמצא בפריפריה, ולצידם הוקמו בתי מלון לאירוח, תיירות וכנסים. ניידות המשרדים גבוהה בגלל סיבות הקשורות ביוקר או נגישות בגלל קשיי תעבורה. על-פי (Toyne1974) : "הביקושים הגדולים לקרקע עירונית וההיצע שהולך ומצטמצם יצר את הבעיה אך גם את הפתרון בצורה של בניה גבוהה ואינטנסיבית במקומות מרכזיים בעיר והחידושים הטכנולוגיים מאפשרים זאת" ומעידים כל כך צמיחת מגדלי העסקים והמגורים הגבוהים בתל אביב באזור שהוגדר כרצועת המשרדים. בנינים אלו נחשבים כפונקציונאליים כי הם מספקים שטחים נרחבים למשרדים שעבורם גורמי האגלומרציה בעלי חשיבות עליונה והבניה לגובה מאפשרת ניצול אינטנסיבי של קרקעות עירוניות יקרות כאשר במגדלים קיימות מערכות נלוות כמו מיזוג או אחזקה מרכזית. תהליך הקמת המגדלים נועד למנוע ולהפסיק תופעה של פלישה של משרדים לדירות בעיר שבתיאוריה של הארגון העצמי מוגדר "enslaved order" .
גורמי האגלומרציה על פי מחקר זה הם העיקריים בשיקולים להתרכזות עסקים מסיבות של תועלת ורווחיות המושגים בכך שליחידות העסקיות שנותנות שירותים יש זיקה הדדית ברמה התפקודית והן מפיקות תועלת מהקרבה הגאוגרפית לגורם עסקי או לגורם ציבורי דומיננטי . משרדי הנהלות הבנקים נחשבים כמוקד משיכה לענפים שקשריהם התפקודיים עם הבנקים תכופים וחזקים כענפי הכספים והביטוח, היבוא והיצוא, המסחר הסיטונאי וענפי הייעוץ החשבונאי ועקרון הסדר המרחבי (order parameter) מתבטא באגלומרציה זאת כשאשכולות העסקים התמקמו ברחובות אחד העם, רוטשילד ואחוזת בית סביב הבנקים. אגלומרציה נוספת קיימת בתחום הייעוץ המשפטי בסביבות שאול המלך ואבן גבירול סמוך לבית המשפט המחוזי. אגלומרציה בענף התיירות התהוותה ברחוב בן יהודה סמוך לבית אל על ויתר משרדי התעופה והנסיעות ומשרדי החברות להשכרת רכב התמקמו ברחוב הירקון סמוך לבתי המלון שגדולים ביניהם התמקמו על קו החוף. מדובר כמובן בתהליכי ארגון עצמי במרחב שנקבע על ידי יחידות עסקיות שונות באופן עצמאי ובלתי תלוי שהסתדרו במרחב העירוני במיקום קרוב זה לזה מתוך שיקולים של יעילות סמוך למיקומו של גורם חשוב או כדי להפיק תועלת הדדית ורווחיות כעסקים המשלימים זה לזה כך שההחלטות שהתחילו באופן אינדיבידואלי יצרו תבנית מרחבית ו"סדר פרמטר" .
כשמדובר במשרדי שלטון, מנהל ושירות ציבוריים או שירותים עירוניים מיקומם נקבע על פי הצורך לתת שירות אופטימאלי לאוכלוסיה המפוזרת במרחב העירוני כך שהשיקולים אינם נמדדים ברווחיות והתפרוסת של השירותים הבסיסיים אמורה לתת מענה לאוכלוסייה באופן שווה ולכן קיים פיזור שווה במרחב כמו מבני חינוך, תרבות, בריאות דואר וכדומה. לעומת זאת שירותי מנהל בדרג גבוה של השלטון נקבע במרכז העיר במיקום שבו לממשלה יש קרקע ציבורית כמו שרותי המנהל שנקבעו בבניין הממשלה ברחוב בגין. בתמונות למטה אגלומרציות של בתי מלון על קו החוף ושירותים יצרניים בשכונת מנשיה.
תהליכי ארגון עצמי של המסחר והצריכה
מוצרים ושירותים מיועדים להביא לרווחת הצרכנים והם נחלקים למוצרים בסיסיים כמזון וביגוד שנצרכים בקביעות ולמוצרים יקרים שנצרכים באופן נדיר יחסית כמוצרי חשמל ומכוניות. Christaller חוקר הערים הגרמני שפיתח את התיאוריה של המקומות המרכזיים, הגדיר את היררכיית המוצרים על פי טווח המוצר וסף המוצר שקובעים את דרוג העיר מבחינת רמת הסחר. טווח המוצר ("range") הוגדר כמרחק שאליו מוכנים אנשים להגיע כדי לרכוש את המוצר ואילו סף מוצר הוא המספר המינימאלי של האוכלוסייה שצריכה לרכוש את המוצר כדי לאפשר את המשך קיומו של העסק"Threshold") ). מאחר שמגוון המוצרים והשירותים הנדרשים במרחב הוא רב תהיה נטייה של ערים במרחב להסתדר במדרג שמשקף את גודלן באופן שבו ככל שהעיר גדולה יותר היא תספק מגוון רב יותר של מוצרים ושירותים גם לעיר עצמה וגם לערים הקטנות ממנה במדרג.(( Short 1997. אלו קשרים כלכליים שנוצרו בגלל תכונות המערכת העירונית כמורכבת ופתוחה וחדירה לקשרים כלכליים ומסחריים והעקרונות הן של השוק החופשי של ביקוש והיצע למוצרים. המודל של Christaller שהגדיר את מהותה של העיר "central place" קרי מרכז הפצה של מוצרים, נחשב קשיח מבחינת עקרונותיו ולכן החוקרLosch שינה את המודל כדי למצוא דגם אופטימאלי שיתקיים בו תיחום ממוצע של מרחבי המסחר שמצטופפים במרכז כשמנגד הפיזור ביתר השטח דליל. כמו כן מרכזים בעלי אותו גודל לא תמיד יציעו אותו סוג של מוצרים (אפרת 2002) שני המודלים מלמדים על מיקום המסחר הקמעונאי שנקבע על ידי החלטות כלכליות של אנשים במרחב ומונחים על ידי עיקרון הארגון העצמי במובן של מקסום התועלת בכך שאת המוצרים הבסיסיים כמזון יעדיפו אנשי הסביבה הכפרית לקנות מסביבתם הקרובה, וכאשר יצטרכו מוצרים ייחודיים וקרים יותר , ייסעו לעיר שבה קיים היצע ומבחר של המוצרים. (Briney 2009) .
על פי הגדרות ועקרונות אלו ניתן להסביר את היררכיית המרכזים המסחריים והשירותים השונים הקיימים במרחב העירוני בתל אביב באופן ש"קיים מדרג של מרכזי קניות גם במרחב העירוני הרצוף של חנויות בודדות בפינות רחוב, במרכזי קניות שכונתיים, במרכזי קניות קהילתיים ובמרכז העסקים הראשי" (אפרת 2002). ככל שהמוצרים בסיסיים יותר וחשובים לקיומו של הצרכן אזי מיקום העסקים שיציעו את המוצרים כמו מזון יתפרסו בצורה האופטימאלית כרבים יותר וקרובים יותר לצרכנים. על פי מודל זה נוצרה בעבר פריסת חנויות המכולת והירקות או קופות החולים והבנקים באופן צפוף ונגיש מבחינה מרחבית עבור כל התושבים וכיסו את שכונות המגורים בעוד שמרכזי מכירות של מוצרים בדרוג גבוה התמקמו ברחובות מרכזיים בתל אביב כאזורי התמחות כמו חנויות למוצרי החשמל ברחוב אלנבי וסביבותיו או מרכזי המכירה של מכוניות ברחוב המסגר וסביבותיו ומשרתים לא רק את אוכלוסיית תל אביב אלא גם את תושבי הערים הסמוכות. זה אומר שבתל אביב התהוותה התמחות בסחר של מוצרים בדרוג גבוה ו''מרחב ההשפעה'' של העיר היה רחב והגיע לערים נוספות. עם התרחבותן של הערים סביב תל אביב תלותן במוצרים שהעיר סיפקה הלכה ונחלשה וכיום עיקר התלות מתמקדת בשירותים היצרניים שניתנים ברמה ארצית וגלובאלית כמו בנקאות,ביטוח , יעוץ חשבונאי ומשפטי.
דפוס הצריכה של הצרכן הישראלי עבר שינוי עם העלייה ברמת החיים העלייה במספר כלי הרכב, יציאה של נשים לעבודה והביקוש למרכזי מסחר מודרניים כאשר במקביל נוצר תהליך דינאמי של ריכוזיות הון ועצוב מחדש של מבנה הסחר, ביחס שבין הסוחר לספק ושינוי בארגון החברות מבחינה טכנולוגית באופן שחברות הסחר הפכו ל"מרחבים תחרותיים''(( Neil&Lou. לאימפריות הסחר שהחלו להיווצר מאז שנות השמונים יש כיום יכולת רבה יותר לשלוט בשוק באמצעות שימוש בידע על המלא והלקוחות ולהתאים אותם לביקוש ולהעביר את כוח המיקוח מהיצרנים לספקים ולסוחרים באמצעות מיתוג המוצרים או באמצעות יכולתם להתמקח על מחירי הסחורות כדי להוזיל אותם לצרכן.
נוצר אם כך עם השנים דגם קניות שונה של מרכזי קניות גדולים אך מעטים ברחבי העיר או מחוץ לעיר שהגבירו את התחרות לגבי הצרכן העירוני והביאו לצמצום ניכר של החנויות הקמעונאיות והשכונתיות שהיו בעבר קרובות לצרכן הממוצע מה שהביא לכך שחנויות שהתמחו במוצרים בסיסיים וייחודיים נסגרו ואוכלוסיות מיעוט כמו מבוגרים ועירוניים שאין ברשותם כלי רכב נבצר מהם לערוך קניותיהם בסביבת מגוריהם. מדובר במצב של קונפליקט עירוני שבו נדרשה התערבות מוניציפאלית שהגבילה את המשך הבניה של מרכזי הקניות הגדולים ומנגד ערכה תהליכי שיקום ברחובות מסוימים בעיר כמו נחלת בנימין ושיינקין כדי להפוך את הקניה לאטרקטיבית לאוכלוסיית הצרכנים המקומית. זה תהליך של הסדרה מרחבית שנועד לאזן בין ההיררכיות השונות בגורמים המסחריים בעיר כדי לתת מענה לקבוצות צרכניות שונות. בנוסף, בגלל העלייה במחירי הקרקע העירונית והצורך בשטחים גדולים התפתחו מרכזים מסחריים וקניונים מחוץ לעיר.
למעשה כל תרבות הצריכה עברה בעשרות השנים האחרונות שינוי ניכר וכיום לצרכן בתל אביב יש אפשרויות בחירה בין חמישה מרחבי צריכה עיקריים ; השווקים, החנויות, הקניון, הטלפון והאינטרנט. Blomely (1996) טען שמקומות אלו מיוצרים, מיוצגים ונמצאים בתחרות זה עם זה. השווקים כשוק הכרמל נחשבים עממיים נתונים למיקוח וזולים, החנויות מתמחות במוצרים מיוחדים ואילו הקניון שנבנה כמרכז הפצה לחנויות רבות ועסקים רבים במתחם מקורה וממוזג ושבו אנשים מגיעים לא רק לרכוש מוצרים אלא כדי לבלות, לראות סרטים, ללמוד ועוד כפי שאפשר לראות בקניונים בעזריאלי, בדיזנגוף סנטר או רמת אביב. בעשור האחרון התפתח דגם קניות נוסף באמצעות קטלוגים והטלפון או באמצעות האינטרנט. מדובר בעולם צרכני מודרני השונה ממה שהכרנו בעבר שכן כבר אין צורך להיות בסיטואציה של קניה ומכירה כמו בשוק והמיקום כבר אינו נחשב כי ניתן לבצע את המסחר במרחבים שונים על בסיס הטכנולוגיה התקשורתית. להלן בתמונות מרחב צריכה מסורתי ומודרני .
תהליכי ארגון עצמי של מועסקים
תעסוקה נחשבת למרכיב מרכזי בחיי האדם ורוב הפרטים והמשפחות בסוגי כלכלה שונים, בעיר או בכפר חייבים לעבוד כדי לאפשר לעצמם קניית מוצרים ושירותים. ככל שההכנסה גבוהה יותר היא מאפשרת קנייה של טווח רחב יותר של מוצרים. פרט להכנסה, העבודה נותנת משמעות, זהות, קשרים חברתיים וניסיון ולכן אבטלה היא מצב חברתי קשה ((Short 2007. שוק העבודה כמו שווקים אחרים מתנהל על פי הביקוש וההיצע בתחום הספציפי ולכן התמחות במקצועות מסוימים שיש להם ביקוש גדול והיצע נמוך יביאו להגדלה בשכר. במצב של היצע גדול של עובדים שאינם בעלי כישורים נחוצים, שכרם נעשה נמוך. חדירת הטכנולוגיות החדשות לארץ הביאה לדרישה גוברת לעובדים עם מיומנות טכנולוגית והאתגר שעומד לפני דורשי העבודה הולך וגדל. אחת הסיבות להשלכות מבניות שליליות על שוק התעסוקה, קורית כשאין הסתגלות מהירה לדרישות המשתנות. פרט למקור הכנסה מקום העבודה יוצר סטאטוס לאדם העובד ויש מקצועות עם סטאטוס גבוה שאף אם ההכנסה יחסית לכישורים הנדרשים היא נמוכה, שביעות הרצון של העובדים היא יחסית גבוהה, ומכאן שמועסקים אינם פועלים כמו עסקים ששואפים לרווחיות גבוהה ביותר אלא פועלים כדי להגיע למקסימום שביעות הרצון.. ( Short 2007)
ביגר ושביט (2001) תיארו את המועסקים בתקופת המנדט : ''את הריבוד החברתי כלכלי של החברה בתל אביב אפשר לתאר באמצעות ההבדלים ברכוש, בהון, ובגובה ההכנסה, ההשכלה והמקצוע. לא כל המפרנסים השכירים היו עניים, ולא כל המפרנסים העצמאיים היו עשירים. הבורגנות ומעמד הפועלים היו מורכבים מקבוצות שונות ולא הומוגניות והמרכיב העדתי השתקף בפסיפס התעסוקתי ובמרחבי המגורים''. את נשמת תל אביב והטמפרמנט העסקי שאפיין את תל אביב בטרם הקמת המדינה היטיב לתאר בלשונו הסטירית סוקולוב שהיה נשיא ההסתדרות הציונית ועיתונאי; '' הנה שורות שורות של פועלים-בנאים, לצידם אינז'ינירים לא קבועים, הנה בנקים ממדרגה ראשונה , שנייה ושלישית, הנה חנויות לאין קץ, בתי מלוה, בתי פיקדון, בתי אפותיקאי ומשרתים ומשרתי משרתים, הנה פבריקאי האבטובוסים , הנה קולוניסטים מהשרון ופועלים מן העמק , הנה עמילים ועמילי עמילים של חברות ובתי תעשייה מחו''ל, הנה אפוטרופוסים, עסקנים לקנית קרקעות, משערים ומתלבטים, משם והלאה נהגים או בעלי אבטומובילים, סוכנים, משגיחים, מפקחים, רואי חשבון, הנה בעלי מלאכות , אומנים , רוקחים, רופאים, מורים, תלמידים, הנה בתי מחסן לכל מיני סחורה, לכל מה שניתן למכור או להימכר... עיר של אש ...אך שני דברים הם משותפים בבניינה ובקיומה של ארצנו; הון ועבודה. ההון צריך להיות שופע והעבודה כהלכה, לא הכמות אלא האיכות. נגרים טובים, חיטים מומחים, נפחים רגילים ומלומדים, פועלים מנומסים ותרבותיים, אלה אשר מהם נבנה מה שהוא עומד וקיים בתל אביב. יש כאן סדר ענקי בתוך אי הסדר...'' וכאשר זכתה תל אביב בשנת 1934 למעמד של עיר אמר ראש העיר דיזנגוף על שגשוגה הכלכלי: '' אנו עדים לגידול ולהתפתחות מפליאים של העיר, גידול והתפתחות אשר איש לא צפה אליהם מראש. כל המידות, התכניות המאושרות והבלתי מאושרות, החשבונות הסטטיסטיים, המפקדים והספירות של העיר הזאת שנעשו ונעשים על ידי מונים ותוכנים ומחשבי חשבונות עלולים להשתנות במשך זמן קצר. יש רושם ברור שכרך מתהווה".(עזריהו, גולן, דיקמן 2009). לעומת זאת, בן גוריון מראשי התנועה הציונית באותם ימים היה ביקורתי ביחס להתחזקות מעמדה של תל אביב כישות אוטונומית וטען שמדובר בפגיעה באידיאל פיזור האוכלוסייה וההתיישבות הכפרית וביטא ביקורתו באמירה : ''אנחנו באים שוב לבנות מדינת-עיר ונעשים גם פה עם-עיר '' (שביט וביגר 2001).
היצע העבודה המגוון הקיים כיום בתל אביב מאפשר למועסקים רבים למצוא בעיר עבודה, ולכן התהוותה צמיחה סימביוטית ומשולבת בין גידול העסקים וגידול שיעור המועסקים. שוק העבודה בתל אביב מתאפיין בקוטביות מסוימת האופיינית לערים מרכזיות וגלובליות שבהן יש שיעור גבוה של מועסקים עם כישורים גבוהים המשתכרים שכר גבוה ומגזר של עובדים המשתכרים שכר נמוך, כאשר ההתפלגות ברמת הכישורים והמקצועות בתל אביב : 29.7% מהמועסקים אקדמאים ומנהלים. 13.5% פקידים. 23.5% עוסקים במסחר ושירותים. 17.6% עובדים טכניים. 13% עובדים לא מקצועיים. החלוקה הענפית מראה שבהתפלגות המועסקים לפי ענפים קיים מרכיב גבוה של עובדי שירותים עסקיים (23.8%) שירותי חינוך, בריאות וקהילה (27.1%). מסחר (8.8%) ותעשיה (8.8%). (שנתון סטטיסטי עיריית תל אביב 2009).
תהליכי ארגון עצמי של הדיור
הדיור נחשב למוצר יקר ביותר אך גם בסיסי שאנשים שואפים לרכוש, והוא מושפע מגורמי היצע וביקוש שמגדירים את רמת המחירים לכל אזור ולכל יחידת דיור. בשוק הדירות והבתים קיים שיקול שאינו קשור ברווחיות אלא בגורם התועלת ושביעות הרצון. לצרכן הפרטי יש תקציב מסוים, טעם מסוים ושאיפות מסוימות ולעיר יש יתרונות כמו מוקדי בילוי ונגישות קלה למקומות עבודה ולמבנים ציבוריים ומנגד קיימים בעיר אספקטים שמפריעים כצפיפות או רעש עירוני ולכן מקומות הדיור נקבעים עלפי כמה פרמטרים והעדפות שמשתנים עם הזמן. קיים תהליך טבעי ושלבים שונים במחזור החיים, שבו אנשים צעירים או בעלי משפחות או מבוגרים נוטים לשנות את מקומות מגוריהם בגלל צרכים והעדפות שעוברים שינוי.
קיימת תפיסה מקובלת בקרב חוקרי ערים וסוציולוגים שלמרכיבים כלכליים ואתניים יש השפעה רבה על הפסיפס העירוני בגלל ההנחה שלכל סביבת מגורים יש רמת מחירים שונה וזה יוצר הבדלים בין האוכלוסיות המרכיבות את השכונות השונות ומגדיר אותן על פי ההכנסה והמעמד. קיימת קורלציה מובהקת בין ההכנסה למרכיבים אתניים, ו-Harvey טען שהתצורות המרחביות באזורי המגורים בעיר הינם ביטוי גיאוגרפי של תנאים מבניים בכלכלה הקפיטליסטית וההבדלים שבין האזורים יכולים להיות מוסברים עלפי עקרונות צבירת ההון ומלחמת המעמדות ( מתוך ( Cadwallader 1996. גם Timms (1975) סבור שכול עיר עשויה מפסיפס של אזורי מגורים של קבוצות שונות ונקבעים על ידי משתנים של מעמד חברתי, אתניות והעדפות אישיות וככל שההבדלים בין הקבוצות גדולים יותר כך המרחק בין אזורי המגורים שלהם גדול יותר. מודל הפסיפס המעמדי אתני שבו אוכלוסיות שונות מתפזרות במרחב באופן רדיאלי באזורים מסוימים הוגדר על ידי הכלכלנים Burgess ,Hoyt Mann ואילו הכלכלנים Ullman & Harris פיתחו מודל רב גלעיני של פיזור אוכלוסיה ותעסוקה. פורטוגלי בספרו "ארגון עצמי בעיר " הגדיר את ה"קוד הגנטי'' הטבוע בתושבים באופן שהעדפותיהם את סביבות מגוריהם מושפעות גם ממרכיבים של תרבות משותפת ואף קרבה משפחתית כך שנוצרים בעיר ריכוזים של קבוצות תרבותיות שונות.
בתל אביב ניתן לזהות את השילוב בין הפסיפס הרדיאלי לתפרוסת שנקבעה על ידי מרכיבים סוציו אקונומיים כך שמבחינה היסטורית נבנו בתל אביב שכונות עם רקע סוציו אקונומי ותרבות משותפת כמו בכרם התימנים של עולי תימן, וקבוצת מייסדי אחוזת בית שרובם היו עולים או תושבים ממוצא אירופאי. בשלב העליות ההמוניות והגידול המרשים באוכלוסייה נבנו שכונות חדשות סביב המעגל הראשון שגם הן התאפיינו באופן מובהק באתניות עדתית שנגרמה גם בשל הבניה הסקטוריאלית לפני ואחרי קום המדינה כאשר שכונות בצפון תל אביב בעיקר ברובע 3 נבנו עבור סקטורים מסוימים ובמזרח ובדרום תל אביב הוקמו שכונות לאוכלוסייה במצב סוציו אקונומי בינוני ונמוך. בשלב הבא הוקמו השכונות מצפון לירקון לאוכלוסיות מבוססות מאוד. כיום מתקיים תהליך של שינוי בטעמים של תושבים עשירים שמעדיפים חיים בסביבה עירונית בדירות יוקרה שנבנו במגדלים רבי קומות באזורים מרכזיים בעיר על פני מגורים בבתים מרווחים מצפון לירקון או מחוץ לתל אביב. הביקושים בעיר לדירות כאלו במגדלים החדישים שנבנו בשכונת צמרת בדרך נמיר ובלב תל אביב מזוהים עם עוצמת האליטות החברתיות כאשר ביקושים גדלים לקרקע וההיצע מצטמצם יצר פתרון של בנייה אינטנסיבית וגבוהה בעיר שהחידושים הטכנולוגיים מאפשרים זאת.((Toyne1974.
טליה מרגלית עקבה אחרי תהליכי הפיתוח והגדירה אותם במונחים אדריכליים של השנויים בבניה, בפיזור ובגובה של מגדל העיר. אם בתחילת שנות ה-60 היה מספרם זעום הרי שכיום מספר המגדלים שגובהם בין שמונה קומות לחמישים קומות לצורכי עסקים, מגורים ותיירות מגיע לאלף . ''בהיבט של הבניה באה לידי ביטוי זיקת הגומלין שבין הנתונים הפיזיים לבין ההשקפות, ההחלטות והמהלכים בין השחקנים הרבים בהם פוליטיקאים, אדריכלים, מתכננים, מתווכים, קונים ומוכרים. בתהליך ארגון עצמי מתגבשים בשטח ביקוש ותפישות סגנוניות ואידיאולוגיות המתגלמים לייצוגים בנויים, ויש קשר בין פיזור המבנים באזורים שונים ועיצובם למעמד. במעקב אחרי ייצוגים אלו ומיקומם ניתן לזהות התגבשות של קונצנזוס עירוני תרבותי ואת מהות הדינאמיקה העירונית ''.)מרגלית 2006). בתמונות מגדלי מגורים שנבנו לאחרונה : מגדלי צמרת בין תוואי אילון לדרך נמיר ובתל אביב ומגדלי גינדי בשרונה.
השקעות הון פרטיות
השקעות הון פרטיות וציבוריות הן מרכיב חשוב לצמיחתה של כל עיר והשקעות הון פרטיות הן אטרקטיביות מאוד לכל עיר כי הן מגדילות את היצע העבודה לתושבים ומגדילות את הכנסות העיר ממיסים והן הגורם הראשוני והחשוב ביותר לצמיחתה של העיר ולכן לראשי עיר קיים אינטרס מובהק להביא את המשקיע אל העיר שבה הוא מכהן. קצב הזרימה או אי-הזרימה של השקעות ההון משפיע באופן מהותי על התעסוקה, הרווחה והתדמית של העיר.
לעסקים גדולים יש עוצמה גדולה יותר מאשר לעסקים קטנים והם ניידים יותר מאשר בעבר וניידים יותר בהשוואה לכוח העבודה. השקעות הון פרטיות מטרתן היא מקסימום רווח בזמן קצר או בינוני. קיימים עסקים שבגלל נימוקים של רווחיות עוברים מהעיר למיקומים עדיפים בפריפריה או לארצות אחרות כשהגלובליזציה מאפשרת זאת ולכן הניידות במיקום הייצור והעסק מקנה יכולת מיקוח מול העירייה והממשלה כשהם מבקשים הקטנה במיסוי המושת עליהם או הגדלת המרחב שבו יוכלו למקם את פעילותם. (2007Short ). קרקעות ובנינים בעיר הם גורמי הייצור החשובים והיקרים ביותר שיוצרים את סביבת העיר. לפני כל משקיע עומדת ההחלטה אם להשקיע בבינוי עסקים או מבנים בעיר או לחילופין להשקיע בשווקים אחרים. בנוסף נמדדת גם מידת הסיכון של ההשקעה ומשקיעים מעדיפים להשקיע באזורים שנחשבים למפותחים מבחינה כלכלית ובעסקים של סקטורים רווחיים שהחזר ההון שלהם מהיר וגדול יותר1974) Toyne ).
בתל אביב זורמות ההשקעות בעיקר ליצירת עסקים ובניית מבנים למגורים, למלונות, למשרדים או אזורי קניות ובילוי. בין הקבוצות השונות של המשקיעים, הרוכשים, הציבור וגורמי התכנון והרשויות קיימים קונפליקטים היות ויש להם אינטרסים שונים, עקרונות שונים ואסטרטגיות שונות, ומתנהלים ביניהם משאים ומתנים שלעיתים מתאפיינים באגרסיביות בין הקבוצות השונות. למשל כאשר משקיעים רוצים להשיג שינוי של סטאטוס הקרקע שברשותם ממגורים לתעשייה או מתעשייה למבני משרדים היות וכל שינוי יניב עבורם תשואה גדולה יותר או כאשר הם מבקשים להשיג היתר לבנייה רוויה באזור שבנוי כבתים חד קומתיים. אלו מצבי קונפליקט עם השפעה על ערך הנכסים ועל איכות החיים של התושבים מסביב שמתארגנים כקבוצה כדי לשנות את הליכי התכנון במידה והם מגיעים למסקנה שלתכנון בעתיד יהיו השלכות שליליות על ערך הנכסים שלהם כפי שקרה בשכונת נווה צדק ומגדלי העסקים המוקמים סביב השכונה או בפינוי התושבים הוותיקים משכונת הארגזים שלטענתם פונו בכוח ללא שקיבלו תמורה הולמת על הקרקע היקרה.
התכנון העירוני
התכנון העירוני מטרתו לעצב את העיר ולקבוע את צורתה ולתת מענה לגידול האוכלוסייה והעסקים בתוכה ולשינויים המתחוללים בה באופן שהתכנון יאפשר ויניע את צמיחת העיר ומצד שני יביא להסדרה מרחבית בין צרכי העסקים והתושבים. "התכנון העירוני כולל מחשבה, מדיניות ומעשה וקשור באופן טבעי לעיצוב העתיד אך זה לא אומר שהמתכננים יכולים להתעלם מהעבר" כי לעיתים קיימת מציאות היסטורית שנקבע במרחב העירוני או נקבעו החלטות פוליטיות בעבר שקשה להתעלם מהן או שאינם ניתנים לשינוי. קיים הבדל בין תכנון ותוכניות לבין אימוץ המדיניות לפעילות אקטיבית. Ward 1994)). הקרקע היא המשאב העיקרי בעיר שמוגבלת בכמותה, ויש לה כמה יעודים והיא אינה סטטית בגלל מעבר ושנויים לאורך זמן במרחבי המגורים והתעסוקה ולפיכך מתקיימים כל הזמן משאים ומתנים בין היוזמה הפרטית, בעלי הקרקע, התושבים והשלטון העירוני כאשר לעיתים התכנון מיטיב ומביא למקסימום את רווחת התושבים ולעיתים תכנון או רגולציה ממקסמים את רווחי המשקיע הפרטי. היעדים העיקריים של העירייה, להגביר את הצמיחה הכלכלית באמצעות משיכת אנשי הון, לעודד פיתוח ולייצר מקומות תעסוקה, דיור ומבני ציבור כדי להפוך את העיר לאטרקטיבית ולהגביר את כוח המשיכה לעיר כאשר המדיניות העירונית מכוונת בעיקר לאוכלוסייה מבוססת כלכלית ( נחמיאס ומנחם 1997). ולכן העירייה משקיעה בפיתוח מבני ציבור, גינון, חינוך ומרכזי תרבות ובילוי כדי לשפר את רווחת התושבים. התדמית, והעוצמה הכלכלית והאפשרויות הכלכליות ”מוכרים את העיר'' למשקיעים ולאוכלוסיות עילית והתואר ''עיר ללא הפסקה'' נותן ביטוי לדואליות הדינמית המתקיימת בעיר בין עסקים לבילויים.
תפקיד נוסף של עירייה הוא לתכנן את שימושי הקרקע ולתחום אותם. יעודי הקרקע מייצגים את המורכבות של התפקודים השונים שיש לקרקע עבור התושבים לצרכיו השונים כמו דיור, מבני ציבור ושטחים פתוחים) 40%), תחבורה ותנועה (20%) ולמטרות תעסוקה ומסחר. התכנון והחלוקה לשימושים שונים נועדו לוודא שעבור כל שימוש יוקצו תחומים נפרדים כדי להגן על אזורי המחיה של התושבים ועל ערך הנכסים וכדי להסדיר את צפיפות הבניה ועוצמת הבניה כך שלא יהיו מצבים של עודף היצע או עודף ביקוש לתפקודים שונים של הקרקע. אלא שלעיתים התכנון העירוני נחשב לבעייתי, פטרנליסטי ושנוי במחלוקת כי הוא נתון לשליטה לא רק של המתכננים שגם להם לעיתים קרובות עמדות פוליטיות אלא של בעלי הון ופוליטיקאים שיש להם אינטרסים שמטרתם להשיג יתרונות בהשוואה לתושבים ולעיתים מטרותיהם מנוגדות לחלוטין לטובת כלל הציבור. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים כאשר תכנון יכול לקפח שכונות מסוימות לעומת אחרות בגלל מעמד אתני או כלכלי שונה של התושבים, או כשקיימת העדפה של מגזר המשקיעים על פני התושבים. McConnell (1981). בדרך כלל ההחלטות שמתקבלות הן לטובת אותם גורמים בעלי אינטרסים שיכולים להציג טוב יותר את עמדותיהם ויש להם נגישות למקבלי ההחלטות. (Blowers1982) . ביקורת נוספת על התכנון שנקבעת לעיתים על פי נורמות ועקרונות שאינן ריאליסטיות, אינן נסמכות על הניסיון המצטבר, אינן משתפות את הציבור ואינן תואמות את אופי התושבים Tailor 1998)). מתברר שקיימת דיכוטומיה בין התכנון לשוק למרות שמדובר בשני גורמים שחשובים בתפעול הערים ולמרות שחיוני לשלב ביניהם. התכנון חייב לסמן את החזון והאסטרטגיה לעיר ואמור להכיל מסגרת שבה גם השוק יוכל לפעול. רפורמות בתכנון ורגולציה ממשלתית חייבות להבטיח איזון כדי למנוע אפליה ועירוב שימושי קרקע שיגרמו לפגיעה סביבתית אך גם למנוע עליה בהוצאות הייצור ובעלויות נסיעה כשמרחיקים מקומות תעסוקה מאזורי המגורים מתוך כוונה להשיג מטרות לאומיות (1996 OECD ).
בעשורים הראשונים לקיומה של תל אביב לא התקיים תכנון מסודר ותהליכי הבניה היו ספונטאניים ולכן נוצר עירוב של שמושי קרקע שונים של תעשיה ומסחר בקרבת אזורי מגורים. באותה תקופה פעלה חברת הכשרת הישוב כדי לקנות שטחי קרקע גדולים מידי הערבים ולמכרם ליהודים כדי למנוע ספסרות ולהוזיל עבורם את עליות הקרקע ומדובר בפעילות כלכלית מתערבת של המוסדות הציוניים בתקופה של העלייה ההמונית שרובה התרכזה בתל אביב בשנים של טרום המדינה ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אלא שבגלל גלי ההגירה ההמוניים התחוללו תהליכי עיור מהירים ללא יכולת לתכנן היטב את השכונות בקצב שיתאים לגידול באוכלוסייה ולכן התכנון והבינוי היו לקויים, הכבישים היו צרים והרחובות נבנו במקביל לרכסי הכורכר ולקו החוף ולא באופן האופטימאלי לכוון האוורור. יעקב שיפמן מהנדס העיר באותה תקופה כתב שבעיר יש מיעוט של שטחי גנים שנובע מהעובדה שהיה קשה באותה תקופה לרכוש שטחי אדמה נרחבים בגלל הצורך להפקיע קרקעות מאלו שכבר רכשו יחידות קרקע בעבר והרחובות שתוכננו היו צרים מידי להכיל את התנועה במרכז העסקי כי מלכתחילה לא נועדו לצפיפות תנועה כי נבנו כאזורי מגורים והעסקים התרכזו באזורים אלו מעבר ליכולת הנשיאה. כמו כן קנייה ספקולטיבית של קרקעות על ידי תושבים לא אפשרה בניית תשתיות כשהתרחבה העיר. תהליכים אלו התחוללו מאחר וקצב גידול האוכלוסייה המגורים והעסקים היה מהיר מידי והתכנון איטי מידי והתאים עצמו למציאות.
בנימה ביקורתית על האי-תכנון של תל אביב כתב ביאליק בשנת הכרזתה לעיר; "מתכנניה לא צפו למרחוק כי עתידה תל אביב להבנות בטמפו מהיר ושעתידים להצטרף אליה במשך השנים שכונות שכונות והיו לעיר אחת. לפיכך לא נקבעה לתל אביב תכנית כוללת מראש וכך הלכה העיר ונבנתה שכונות שכונות על ידי חברות בודדות. מכאן כל הפגימות שבעיר, הרחובות עשויים ברכים-ברכים, עקמומיות –עקמומיות, אין רחובות ישרים וארוכים שעליהם תפארת העיר. בייחוד גדולה הקלקלה של העלמת פני הים מכמה רחובות .. ''.( עזריהו, גולן, דיקמן 2009). למשורר אלתרמן הייתה התבוננות לירית והומוריסטית ופחות ביקורתית על תל אביב בזמנים ש"היא כבר לא הייתה ילדה ומאידך עדיין לא גברת",,, '' הנה רחוב הרצל בראשיתו הדור, רב-חיים, יפה מבנה, ג'נטלמן שמתחת לסמוקינג מעיל מתאים ומצומד לגופו, מרוכס בכל כפתוריו ללא טלאי מגרש ריק או קרע. שדרות רוטשילד תלויות כשרשרת על חזהו ובקצה השרשרת – שעון המשטרה העירונית .ובמרחק צעדים מספר מזה כברנש מהלך לו רחוב שבזי, בנחת- בנחת שקט וצנוע, כתימני צנום ומסולסל פאות הוא יורד בכבישו הצר. לא משרדים לו, לא חנויות גזוז, מספר בתי מלאכה ובתי כנסת...''(אלתרמן 1931)
לאחר הקמת השכונות הראשונות בסמיכות ליפו אושרה בשנת 1927 "תכנית גדס" שהייתה תכנית המתאר הראשונה של העיר בתחילת התפתחותה, כאשר הגבול הצפוני נחל הירקון, המזרחי רחוב אבן גבירול, המערבי הים התיכון ומדרום הפרוורים היהודים של יפו והשכונות הראשונות של תל אביב. העיר תוכננה כעיר גנים ושכונות מגורים באופן שהתרחבות העיר פנתה והוסדרה לכוון צפון, והרחובות והשדרות תוכננו בניצב לים, לאפשר כניסת בריזה מכיוון הים, ורחובות אורכיים שיעודדו התפתחות מסחר בעיר, בשילוב עם תכנון כולל של גנים ציבוריים גדולים וקטנים השזורים במרקם העיר.הרחובות תוכננו על פי צורת השתי וערב עם רשת היררכית של שדרות ורחובות באופן שהקדים את זמנו לפני עידן השימוש בכלי רכב. כמו כן הוכשרו הקרקעות לבינוי שכונות בסגנון מודרניסטי פונקציונאלי כפי שנבנו רובעי העיר בשנות החמישים והשישים. יוסקביץ (1997) שהיה בעבר מהנדס העיר כתב שתוכנית גדס נחשבה לחשובה ביותר כי התייחסה לשטחים נרחבים ולאוכלוסייה גדולה בהרבה מהמציאות באותה שנה שבה נעשה התכנון. הביקורת הייתה שהצעתו להפריד בין שמושי הקרקע השונים כמו מגורים ומסחר ומשרדים לא התבצעה במלואה ובתוך העיר התקבע מצב היסטורי של פסיפס שמושי קרקע מנוגדים והבניה החדשה הפכה למוגבלת ומוכתבת מבניה קודמת שגרמה לקונפליקטים בגלל תחרות ובגלל עירוב שימושי הקרקע. מלחמת העצמאות אפשרה לתכנן בנייה באופן מסודר על שטחים גדולים של אדמות נפקדים ערביים ביפו ובשכונות צפוניות מעבר לירקון. במקביל התפתח הסגנון האדריכלי המכונה באוהאוס כסגנון אחיד, פשוט, תכליתי ונקי מקישוטיות ובצבע לבן. הסגנון הבינלאומי הזה שהפך למוביל בערים התעשייתיות באירופה, הפך לסגנון מוביל גם בתל אביב. אונסקו הכיר בייחוד האדריכלי הזה והכריז על "תל אביב הלבנה" כעיר מורשת עולמית בשנת 2003. להלן מצורפות למטה תוכנית המתאר של גדס מארכיון עיריית תלאביב ותמונות מייצגות של האדריכלות הבינלאומית בתל אביב.
התפרוסת המרחבית של השכונות בתל אביב שהתפתחו מהמרכז לשוליים נוצרה כתוצאה משילוב תהליכים של ארגון עצמי של המערכות הכלכליות והחברתיות ושל התכנון העירוני ונוצרה דגם חצי מעגלי על פי הדגם של Burgess שבו המע''ר נמצא במרכז וקיימים בו ייעודי הקרקע האינטנסיביים ביותר, סביבו המסחר והתעשייה, ומסביבם מעגלים של מגורים שחולקו למגורים ברמה נמוכה בדרום, ברמה בינונית במזרח וברמה הגבוהה מצפון לשטחי המסחר והחרושת ההיסטוריים. (אפרת 2002) רוב השטחים הציבוריים הגדולים מוקמו מהירקון צפונה במיקומים שבהם היו שטחי קרקע גדולים בידי העירייה והשלטון לתכנן מבני ציבור ושטחים פתוחים כמו אוניברסיטת תל אביב, שטח התערוכה ופארק הירקון. רחובות העיר בשכונות המתוכננות בוצעו בצורת רשת כדי להקל על ההתמצאות ועל התנועה ולהקל על הפרצלציה במגרשים לבנייה. זהו סוג של הסדרת המרחב באמצעות תכנון שמטרתה להשיג יעילות מקסימאלית שקיימת ברוב הערים המודרניות .
בשנות השבעים הוכנה תוכנית מוסדרת נוספת לאזור מרכז העיר לצורך התחדשות עירונית לשכונות שהבינוי בהן דרש שיקום. להתערבות ציבורית כזאת יש יעדים של עצירת ההגירה או שיקום שכונות מצוקה או להעלות את איכות החיים בשכונות שונות. בכפר שלם התנהלה משנות השישים תוכנית פינוי פיצוי שנכשלה מאחר ולא התאימה לתושבים שניסו להעביר אותם מבתים קרקע לשיכונים גבוהים. לעומת זאת פרויקט שיקום שכונת התקווה שבו שוקמו התשתיות וחיצוניות המבנים בשכונה הצליח ועלה יפה והעלה את רווחת התושבים. תכנון מחדש של שכונה מתבצע בגלל סיבות היסטוריות או אסתטיות שנקבעו בעבר ויש לשנותם ולכך נועד פרויקט ההתחדשות בשכונת פלורנטין שבגלל פלישה של בתי מלאכה לאזורי מגורים שינתה את פניה הקודמים והיה צורך להחזיר עטרה ליושנה ולכן הגישה היישומית הייתה להגביר את האכיפה על בעלי עסקים שלא היו להם היתרים לעסק באזור והם פונו כשבמקביל הוגדלו שטחי הציבור והגינות והצליחו לשנות את תדמית השכונה ולהביא צעירים להתגורר ולחדש את מרקם השכונה למגורים (יוסקוביץ 1997). גם שכונת נווה צדק זכתה לשיקום נרחב והפכה לשכונה יוקרתית, מבוקשת ותיירותית ומנגד עלו טענות על מגדלי עסקים שנבנו בקרבה יתרה לשכונה ומאפילים על בתי השכונה, יש מקרים שבהם התכנון העירוני שאמור להיות שווה בכל הרבעים של העיר הופך להיות לאומי אתני ופוליטי באופן שמפלה בין מגזרים מסוימים ובין שכונות מסוימות כאשר בסמיכות לשכונות עם אוכלוסיות מצוקה נבנו כבישים מהירים או מבנים הגורמים למטרדים סביבתיים כמו באזור התחנה המרכזית, או המקרה של רובע יפו שנטען שהתבצעה מדיניות מכוונת להביא להגירתם של ערביי יפו על ידי צמצום בתשתיות, בשירותים ובמבני ציבור ובוזמנית בהקמת שכונות יוקרתיות לאוכלוסייה אמידה כדי לשנות את תדמית הרובע מצד שני אפשר לטעון שהכנסת אוכלוסייה ממעמד גבוה העלתה את רווחת התושבים הערביים וערך נכסיהם.
מאז אמצע שנות השמונים מדיניות התכנון החלה להתאפיין בכך שהמערכות הפוליטיות והכלכליות הפכו לניאו ליברליות בתפיסתן באופן שמרכיב כלכלת השוק הפך לבולט והמעורבות הישירה של השלטון קטנה. רוב משאבי ההון הזמינים נמצאים בידי גורמים פרטיים שהופכים משתתפים עיקריים בפיתוח ובבניה. הגישה הניאו ליברלית תומכת בהפרטה באמצעות רגולציה עירונית וממשלתית באופן שהתכנון מאפשר גמישות ונגישות יתר של הכלכלה הקפיטליסטית וההון הפרטי לפרויקטים עירוניים בתנאי שהם יפתחו את הסביבה כולה. אלא שהניאו ליברליזם מאפשר על פי Brenner&Theodore (2005) אימוץ של אסטרטגיה סלקטיבית במרחב העירוני והעדפה של המעמדות הגבוהים והעשירים באמצעות רגולציה מוניציפאלית וממשלתית ונורמות פוליטיות שגורמות למעמדות העניים לזוז מהמרחבים העירוניים המבוקשים אל אזורי שוליים או מחוץ לעיר. הארגון המרחבי הופך אם כך לדבריהם לבסיס, לזירה ולמנגנון של המוביליות של האסטרטגיה הפוליטית של הניאו ליברליזם במרחב העירוני. ''הסביבה נבנית מחדש ומשקפת את השינוי ברצונות ובטעמים של החברה המעורבת באופן פוליטי, כלכלי וטכני" ולמעורבים באופן פוליטי וכלכלי יש אפשרות לנהל תהליך כלכלי שבמהלכו המעמדות הגבוהים מפיקים את התועלת המרבית כך שנמשך תהליך של צבירת נכסים והון בידי מעטים שמובילים את הפרויקטים האלו.
מדיניות התכנון אמורה להיות צודקת אחראית ואפקטיבית כלפי הציבור שעבורו מתכננים, ואולם במציאות המתכננים נשלטים למעשה על ידי הפוליטיקאים, הביורוקרטיה, המעמדות הגבוהים, צורכי העסקים ובעלי ההון שקובעים את תוצאות התכנון. דייויד הרווי (1989) הוביל את הגישה שטוענת שהמנוע הקפיטליסטי הוא היוצר העיקרי של השינויים בעיר ולא התכנון ובמאמרו "מניהול ליזמות" טען שהשינויים הכלכליים שהתחוללו משנות השישים ועד שנות השמונים מחייבים שיתוף פעולה בין היוזמה הפרטית לשלטון המרכזי והשלטון העירוני כדי להגביר את האפקטיביות של מילוי המשימות העירוניות למרות שזה יביא לכך שהשלטון העירוני יצטרך לוותר על שאיפות מסוימות של העירייה תוך כדי הפעילות הקולקטיבית עם השותפים השונים לפיתוח ובינוי העיר. בהקשר זה כתב פורטוגלי :"בסוף שנות השבעים החלה התפכחות בקשר לתכנון הרציונאלי והגיעו למסקנה שלחשוב על התכנון במושגים של רציונאליות היא הנחה אי-רציונאלית, כי התכנון הוא פוליטי ואיננו תהליך מדעי או טכני וכי מתכננים אינם יכולים לתכנן באופן רציונאלי לא את הסביבה המקומית ולא הגלובאלית. בכלל הערים ובעיקר הגדולות אינן נוצרות על ידי תכנון והן אינן נשלטות, אינן צפויות ואינן ניתנות לתכנון" ולכן מציע פורטוגלי למתכננים ולמדענים "לשבת ולהסתכל או לקחת חלק בתהליך עצום המימדים והדינמיקה המורכבת של התפתחות העיר" בתהליכי ארגון עצמי שבמהלכם נוצרות קונפיגורציות עירוניות.
הטענות כלפי התכנון העירוני בתל אביב שהיו ללא ראיה כוללנית והתוכניות לאחר תכנית גדס היו נקודתיות ורובן לא אומצו (יוסקוביץ 1997). בנוסף התכנון העירוני היה מועד לקונפליקטים ונתון לניגודי אינטרסים מובהקים בגלל שמטרות השלטון העירוני בעיר גדולה כתל אביב לעיתים מנוגדות למטרות השלטון המרכזי כי העירייה שואפת לחזק את העוצמה ולהגדיל את הפוטנציאל העסקי והדמוגרפי בעיר ואילו הממשלה רוצה לגרום לביזור הריכוזיות והעוצמה שמתכנסת באזור מצומצם ולכן קיים מתח תמידי בין שתי הרמות השלטוניות. באשר לצורך להפרדה בין שימושי הקרקע התברר שבגלל נסיבות היסטוריות נקבעו בתל אביב באופן תצורות מרחביות שאינן יכולות להשתנות והמתכננים לא היו מספיק מהירים כדי להדביק את המציאות ולכן יש מפעלים, בתי מלאכה ומשרדים הממוקמים מחוץ לאזורים המיועדים לפעילויות ייצור ואין התקנות העירוניות מצליחות לאכוף עליהם את ההגבלות. מצד שני תכנון שמטרתו להביא להפרדה של שימושי קרקע כדי להגן על סביבות מגורים גורם לעיתים למצבי אי יעילות כאשר מרחבי התעסוקה או מרחבי המסחר הופכים להיות רחוקים מידי ממרחבי המגורים וגורמים למצבי אי יעילות ולעלויות נסיעה גבוהות.
ענף השירותים היצרניים דרש פתרונות מורכבים שעברו שינוי תכנון בגלל אילוצים שונים כאשר בשנות השמונים פונו רבים מהם מהאזור של "ציר המשרדים" בשוליים של מרכז העסקים כדי להחזיר לאזורים אלו את תדמית אזורי המגורים אך בגלל המציאות שנקבעה בשטח והמחסור בשטחי משרדים ובגלל הצורך בתשלומי ארנונה, העירייה התיישרה עם המציאות. עיתון כלכליסט ודני קייזר לשעבר מהנדס העירייה כתבו שכיום מתקיימים הליכי תכנון ובנייה משותפים עם המגזר הפרטי כדי לקדם הקמת עשרות מגדלים גבוהים עבור דיור ועבור משרדים באזור המע''ר, בסיטי החדש ליד הים ובזרוע המזרחית לאורך דרך האילון ודרך פתח תקווה כדי להוציא את המשרדים מהדירות ולהעלות את הדימוי של מרכז העיר ואיכות החיים של התושבים. מטרות נוספות לתהליך זה של ציפוף הפעילויות המשרדיות במטרה לאפשר פעילות יעילה של המשרדים בגלל זיקה קרובה של השירותים היצרניים וכדי לאפשר פנוי של קרקע יקרה למטרות ציבוריות.(חודי 2009).
ראש העיר רון חולדאי מזוהה יותר מקודמיו עם הבנייה והפתוח האינטנסיביים בתל אביב והפיכתה ל"עיר ללא הפסקה" מבחינת האטרקטיביות העסקית והתרבותית. מתחילת כהונתו בשנת 1998 פעל לבנייה ושיקום אזורים היסטוריים כמתחם הרכבת, נמל תל אביב, נמל יפו, רובע שרונה, היכל התרבות, וכיכר התרבות הבימה והרחבת מוזיאון תל אביב. בשנת 2003 הוכרזה תל אביב כאתר מורשת עולמית והוגדרו 1000 בנינים לשימור ורבים מהם עברו תהליכי שימור ושדרוג שמחדשים את העיר ומעניקים נופך אסתטי ועומק היסטורי. כחלק ממגמה ארצית לפתור בעיות דיור אישר לבנייה מגדלי מגורים בפארק צמרת, והקמת 2,000 יחידות דיור מוזלות ביפו. הורחבה הטיילת בחוף ושוקם מדרון יפו העתיקה. כדי לפתור גודש ובעיות תנועה וחניה החל חולדאי במדיניות תכנון וסלילה של שבילי אופניים וקורקינטים והוקצו 130 ק"מ למסלולי אופניים, ונקט באמצעים להגדלת היצע החניה והכשיר חניונים עירוניים ואפשר לתושבי העיר לחנות בחינם בכול רחבי העיר, וביוזמתו הושקה עם עיריות סמוכות שירות ללא תשלום של אוטובוסים בסופ"ש.
תכנון עירוני : שיחזור בניינים היסטוריים של אדריכלות אקלקטית
שלצידם מגדלי משרדים ומגורים מודרניים במרכז העסקים הראשי ושרונה
המעורבות הממשלתית
מעורבות ממשלתית בהתפתחותן של ערים יכולה לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים: ממשלה יכולה להגביר צמיחתן של ערים מסוימות באמצעות מדיניות דיור, מדיניות מיסים, סלילת כבישים או אמצעי רווחה נוספים ומנגד להגביל צמיחתן של ערים או לארגן מחדש את המרחב הארצי על ידי הקמת ערים נוספות. על פי הגישה הקיינסיאנית שרווחה עד סוף שנות השבעים תפקיד המערכות השלטוניות להסדיר את מרחבי התעסוקה והאוכלוסייה באופן שלא תיעצר היוזמה החופשית מלהמשיך ולפתח את הכלכלה והצמיחה העירונית. מדיניות זו אמורה להתבצע באמצעות רגולציה של תמריצים וסובסידיות מצד אחד ושל מיסים מצד שני, יביאו לתהליך פיזור האוכלוסייה והתעסוקה במרחב הארצי במקרים שבהם תהליכי היוזמה החופשית ועקרונות הארגון העצמי אינם מקבילים למדיניות הלאומית ואינם נותנים מענה לצרכים לאומיים. רגולציות כאלו יכולות להתבצע במקרים של כשלי שוק בשל אי יעילות ובזבוז משאבי קרקע ונכסים, מצבי אבטלה, צפיפות אוכלוסייה במרכז לעומת התרוקנות אוכלוסייה בפריפריה או פגיעה באיכות הסביבה. כמוכן תפקידיהן של רשויות השלטון והעירייה לדאוג להשקעות בתשתיות של דרכים, ניקוז, קומוניקציה, שטחים ציבוריים ומבני ציבור שהינם חיוניים להתפתחותה של כל עיר ושהכלכלה החופשית איננה מספקת אותם, ולספק שירותים ציבוריים כמו רווחה, חינוך, בריאות, סובסידיות לדיור וכדומה.
על השאלה באיזו מידה נכונה ויעילה הרגולציה ממשלתית ברמה הארצית, קיים ויכוח שניתן ללמוד ממנו מהספרות המחקרית הישראלית והעולמית. קיימת טענה מרכזית שאומרת שמדיניות ממשלתית שמטרתה לווסת את הכלכלה ולהביא לשוויון בין אזורים שונים נחשבת כמחסום מבחינת הצמיחה הכלכלית ופועלת בניגוד לתהליכי השוק החופשי שנחשבים יעילים יותר (2007 Feiock&Jeong ). כמוכן קיימים ניגודי אינטרסים בין השותפים בתכנון הלאומי האזורי והעירוני. באופן כללי יזמים פרטיים מונעים על ידי אינטרס הרווח והקטנת סיכונים ולכן מעדיפים להשקיע באזורים שנחשבים מפותחים ובסקטורים רווחיים ולכן ממשלות נאלצות להשקיע את הון המדינה באזורים פריפריאליים כדי להקטין את אי השוויון האזורי אלא שלא תמיד קיימת הצלחה משמעותית בתכנון כזה (Toyne1974). לעומתם יש הטוענים שתכנון לאומי ואזורי חייב להתקיים כי יש בו אינטרסים לאומיים שלא ניתן לוותר עליהם כמו פיזור אוכלוסין והקטנת אי שוויון.
במדינת ישראל קיים מבנה היררכי של התכנון באופן שהתכנון מחולק ברמה הארצית האזורית והמקומית ולכל רמה קיימת וועדה מייצגת של הממשלה ושל ראשי הערים ואנשי מקצוע ומתכננים שנמצאים במשא ומתן עם התושבים שאמורים להיות מושפעים ממדיניות התכנון וארגוני סביבה שנרתמים לתכנון מטעמים של הגנה על הסביבה. היכולת להשיג בוועדות אלו החלטות רצויות מושפעת מהעוצמה שבקבוצות השונות להביא להחלטות כרצונם ומהקשרים הפוליטיים שיש להם על מנת להניע מהלכים ולהשיג משאבים כדי לבצע תוכניות אלו (טורגובניק 1990). לעיתים קרובות קיימים ניגודי אינטרסים בין הקבוצות בשל שאיפה לדומיננטיות לאזור או לעיר או צרכים פוליטיים שאינם מתיישרים עם הצרכים הלאומיים או כשקבוצות עם אינטרסים כלכליים מנסים להשפיע על קובעי המדיניות באופן שפוגע ברווחת התושבים. בנוסף ישנם קובעי מדיניות עם ברירות מנוגדות בין הגנה על הפיתוח הכלכלי וגם על הסביבה. על כך כותב אלעזר (1990) כי "הפוליטיקה הישראלית מורכבת ונשענת על סידרה של פרדוכסים שלעיתים מנוגדים באופן בסיסי זה מזה, מתחרים ביניהם ויוצרים קונפליקטים ולכן המשימה של התכנון והפוליטיקה היא לא להתעלם מהם אלא להתקיים איתם ולנסות למנוע אי תפקוד של המערכת התכנונית בגללם".
השאלות שעולות בקשר למדיניות הממשלתית הן האם כמה וכיצד עלויות שנוצרות על ידי פעילות ממשלתית כמו מיסים או ריבית על ההון ומצד שני תמריצים השפיעו או משפיעים על החלטות היצרנים בקשר למיקום של עסקיהם. ההשפעה היא לא רק על מיקום העסקים אלא גם על הדגמים של הצמיחה במרחב של ישובים, תעסוקה ודמוגרפיה. פורטוגלי טוען בספרו כי "תכנון אזורי איננו נשלט ולכן הוא מיותר" ועולה השאלה האם פעילות ממשלתית שנועדה לצמצם אי שוויון המרחבי יש לה גם השפעה שלילית כששוק עבודה במקום מסוים זוכה לתמרוץ ממשלתי ומתרחב פער לעומת אזורים שאינם מקבלים תמריצים. בנוסף לא תמיד תמריצים או הגבלות משנים את דפוסי התעסוקה בעיקר כשמדובר בתעשיות עתירות ידע וטכנולוגיה שבהם הנטייה להתרכז באזורים עם סיכון נמוך ומועסקים עם כישורים גבוהים.
היקף הפעילות של הגופים הממסדיים של טרום המדינה ואחריה עברו במהלך השנים שינוי ממצב שבו לא התקיימה כמעט פעילות לטובת פיתוחה של העיר בגלל סיבות אידיאולוגיות למצב שבו התקיימה מעורבות מסוימת של הגורמים השלטוניים לאחר קום המדינה והמעורבות הזו קטנה באופן משמעותי משנות השמונים כשהיוזמה החופשית היא המובילה וקובעת את הפיתוח העירוני וההתפתחות הכלכלית במרחב העירוני. טורגובניק (1990) כתב שבתקופת טרום המדינה התנועה הציונית העדיפה אידיאולוגית את הסקטור הכפרי של המושבים והקיבוצים ואת עבודת האדמה על פני התיישבות עירונית וראתה בהם את עיקרי התחייה הלאומית. בנוסף התווספו אלמנטים של הצורך להדגיש ריבונות ולגיטימציה על הקרקע בארץ ישראל שרק פיזור אוכלוסייה יהודית במרחב יכולה הייתה להשיגן ולכן הועברו רוב התמיכה והמשאבים לקידומם. פעילות סלקטיבית זאת של המוסדות הלאומיים בטרום המדינה גרמה להזנחת המרכזים העירוניים, ולמרות זאת תל אביב הפכה למוקד הפעילות הכלכלית והמסחרית וארגונים ומוסדות רבים כולל אלו של תנועת העבודה הסוציאליסטית הוקמו בתל אביב מתוך הבנה של חשיבות האוכלוסייה והצורך לחבור למסת העולים שהשתקעה בעיר. על האמצעים והמהלכים הפוליטיים שננקטו לצורך זה עוד לפני קום המדינה כתב בר ניר (1985) "תנועת העבודה הציונית סוציאליסטית שהייתה הגוף הממסדי העיקרי בארץ בטרם קמה המדינה נקטה משחר כינונה באמצעים שונים כדי לחלץ את המשק השיתופי מהיקפו הלוקאלי ולהפוך אותו למציאות ארצית לאומית. לשם כך הקימה את קפא''י, קופת חולים, הסתדרות העובדים, חברת העובדים, בנק הפועלים, תנובה, המשביר, התנועות הקיבוציות וכדומה. הקמת הגופים בתל אביב לא נבעה מרצון לחזק את המעמד הקפיטליסטי של העיר אלא מנימוקים של הצורך לחזק כלכלית ופוליטית את עמדתם בקרב התושבים. אלא שהתקופה הזו התאפיינה בחוסר תכנון ברמה העירונית שהביאו לתוצאות שליליות במונחים של מטרות חברתיות. גם הערים החדשות שקלטו את מסת העולים סביב תל אביב הוזנחו מסיבות פוליטיות ומסיבות של אי הבנה של חשיבותן של הערים בחיים המודרניים (טורגובניק 1990). עם קום המדינה השלטון הישראלי שהיה בידי מפלגת העבודה יזם את התוכנית לפיזור האוכלוסייה שעיקריה היו יישוב הנגב והגליל ולשם כך הוקצו משאבים לפיתוח ישובים אלו והופנו אליהם עולים רבים אלא שלמרות המדיניות המוכרזת רוב אנשי העליות ההמוניות לאחר קום המדינה התרכזו במישור החוף ובאזור המרכז והמטרופולין של תל אביב המשיך לגדול .
בהקשר זה יש לציין כי רוב התעשיות הגדולות לאחר קום המדינה נבנו באמצעות הגוף הפוליטי של הממשלה כלומר ההסתדרות והיו מכוונות על ידי השלטון לאזורים פריפריאליים בגלל עקרונות פיזור האוכלוסייה והצורך במתן פתרונות תעסוקה לתושבים בפריפריה ולמרות זאת התרכזו במטרופולין של תל אביב בטרם הקמת המדינה ולאחר הקמתה תושבים רבים והוקמו מפעלים ובתי המלאכה רבים שהעסיקו אותם. רק מפעלים פרטיים או הסתדרותיים שהתבססו על עובדים עם שכר נמוך נטו להתמקם במקומות פריפריאליים ורק כאשר קיבלו תמריצים ממשלתיים ולמעשה קובעו במרחב הישראלי אזורים עם מקומות תעסוקה נמוכי הכנסה בפריפריה בהשוואה לאזורים עם מקומות תעסוקה גבוהי הכנסה באזור תל אביב והמרכז ונוצר תהליך של מרכוז העושר והעוצמה באזור המרכז למרות המדיניות הממשלתית והפעילות להקטנת אי השוויון הבין אזורי.
בעקבות מלחמת העצמאות הפכה הממשלה לבעלת כארבעים אחוז מקרקעות תל אביב והעירייה לבעלת שלושים אחוז מהקרקעות וזה אפשר שליטה גדולה בתכנון קרקעות העיר. "סיפוח שטחי יפו ,הכפרים הערביים ושטחי הטמפלרים היה שינוי מבני פוליטי ולא רק מרחבי ואפשר לעירייה בניה מרווחת על פי קודים מעודכנים" (מרגלית 2006) העובדה שבידי הממשלה והעירייה היו קרקעות ציבוריות רבות אפשרה תיאורטית לתכנן את העיר בצורה מסודרת כמו גם לקבוע מיקום של יעודי קרקע שונים לדיור, תעסוקה ולשטחי ציבור. במהלכן של השנים הראשונות מאז קום המדינה נבנו השכונות הצפוניות לירקון שהיו בעבר כפרים ערביים, שכונות ביפו שהתפנו מערבים ושכונות במזרח ומרכז העיר על קרקעות הטמפלרים.
אם המדיניות מאז קום המדינה ועד שנות השבעים הייתה של מעורבות גדולה של ממשלות בארץ ובעולם אפשר להגיד שהחל משנות השמונים בתקופה המוגדרת כניאו ליברלית המעורבות הממשלתית קטנה באופן ניכר. הסיבות לכך נובעות מתחרות כלכלית גדולה בשווקים הבינלאומיים, קיצוץ בהוצאות הממשלה ותהליכי הפרטה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של תחילת שנות השבעים שהובילו למדיניות של הקטנת המעורבות והעברת אוטונומיה רחבה יותר לראשי הערים ואפשרות להון לקחת חלק פעיל יותר בפרויקטים עירוניים. ( 1996 OECD). על התיאוריות המצדיקות פעילות רחבה יותר של השוק החופשי ושל היוזמה הפרטית שתבוא במקום הריכוזיות ומעורבות היתר הממשלתית או העירונית כתב דייויד הרווי וכתבו רבים אחרים כמו Sorenson&Day (1981) שלטענתם השוק החופשי והתחרותי חיוני כי הוא מאפשר יותר יצירתיות, יותר המצאות ויותר חידושים וגמישות רבה יותר בהסתגלות לנסיבות משתנות. כוחות השוק נראים טובים יותר מאשר התכנון הכלכלי בכך שהם מעצימים את איכות התפוקה וכמותה ונותנים תמורה הולמת למאמץ (מתוךTailor ,N 1998 ). אם כי גם כותבים אלו מקבלים את הצורך במערכת בסיסית של תכנון עירוני וארצי שידאגו למשל לנושא תיחום של אזורים לשימושי קרקע שונים או יצירת תשתיות ושירותים ציבוריים אך גם זה צריך להתבצע תוך שתוף פעולה הדוק עם כוחות השוק החופשי ותוך הבנת התהליכים הכלכליים המניעים את השוק.
סיכום ומסקנות
תל אביב צמחה כעיר קלאסית של מהגרים שמיקמו בה את מגוריהם ומצאו בה מקומות לתעסוקתם. אנשי העליות ההמוניות התרכזו בערים במרכז הארץ ובעיקר בתל אביב למרות האידיאולוגיה והמדיניות של פיזור האוכלוסייה שהייתה נקוטה לפני ואחרי קום המדינה. הבניה המסיבית הונעה בעיקר מהון פרטי שהביאו חלק מהמהגרים שהגיגו לארץ והובילו להאצת הכלכלה. מתחילתה, התפתחו אזורי מסחר תעשייה ושירותים משרדיים לאורך רצועות מסוימות שקבעו את העיצוב והפיזור במרחב של עסקים שונים עם מאפיינים של ריכוז ואגלומרציה של עסקים עם צרכים משותפים וזיקות קרובות שנבעו משיקולים של יעילות ורווחיות. ברמה המיקרו כלכלית של התושב העירוני הוא הווה יחידה של ארגון עצמי במרחב של ייצור וצריכה והיה חופשי בהחלטותיו אם לגור בעיר או להגר ממנה, אם לעסוק במקצוע זה או אחר או כמה ואלו מוצרים לצרוך והיכן, כפוף לאילוצים של כישוריו טעמיו ותקציבו. גם העסקים בעיר פעלו כיחידות כלכליות של ארגון עצמי, בחרו לייצר מוצרים שונים, לקיים קשרים עסקיים ברמה המקומית, האזורית, הלאומית או הגלובאלית במטרה למקסם רווחיהם בהתאם לצרכיהם, העדפותיהם והמגבלות בתקציביהם. מעל הפרט והעסק עומדות הגבלות שמונחות מהרמה השלטונית והעירונית שמטרתן לאזן בין הצורך להביא לצמיחה ולשגשוג כלכלי לבין צרכים שנחשבים לאומיים או ציבוריים. זה יכול לבוא ברמת המקרו של מדיניות תקציבית ומוניטארית של מיסים או ריביות שמקטינות השקעות או כשמדובר במיקום של המגורים והעסקים והתאמתם לאזורים שונים בעיר. בעשרות השנים הראשונות של בניית העיר כמעט שלא היה תכנון מקדים ולעיתים התכנון התבצע אחרי שנקבעה המציאות בשטח אך בשלב מסוים התכנון העירוני הפך לכלי עיקרי של המדיניות המוניציפאלית כלומר תנאי הארגון העצמי לגבי מיקום יחידות עסקיות שונות והדיור לא פעלו לבדם אלא התנהל תהליך משולב של עקרונות השוק החופשי עם תכנון ורגולציה. שליטת הגופים הממסדיים על קרקעות לפני ולאחר קום המדינה אפשרה תכנון ובנייה של שכונות סקטוריאליות שקבעו היסטורית ריבוד חברתי כלכלי. משנות השמונים התחולל מפנה כאשר המדיניות הפכה ניאו ליברלית במהותה והיא מאפשרת שתוף פעולה רחב יותר עם יזמים הלוקחים חלק פעיל יותר בבינוי העיר.
מקורות למחקר
אלתרמן, נ. (1933): "תל אביב הקטנה " . הקיבוץ המאוחד (1979).
אפרת, א. (2002): גיאוגרפיה עירונית יסודות. אחיאסף תל אביב. עמ' 80-83, 99-109.
בר ניר, דב. (1985): הקומונה הישראלית ברצף ההיסטורי . מתוך ספרו של מנחם שדמי . עמ' 16.
גונן, ע. (1969) : מיקום החרושת בתל אביב יפו , עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית ירושלים. עמ' 7-26.
דפי זהב (2010) נתונים על עסקים בעיר תל אביב .
הרפז, ח. גנני, ש. שחר, א. וכהן, מ. (1997): המשרדים בתל אביב-יפו, התפתחות, תפרוסת ומאפייני הפעילות. המרכז למחקר כלכלי וחברתי של עירית תל אביב והמחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית. עמ' 114-130.
חודי , א. (נוב' 2009): אימפריית המגדלים : "המיפוי המלא של 56 מגדלי המגורים שעומדים לתקוף את תל אביב ". עתון כלכליסט .
חזן, ח. ומונטרסקו, ד.( 2004 ): "עיר השבילים המתפצלים" מתוך מחקרי תל אביב-יפו, תהליכים חברתיים ומדיניות ציבורית. בעריכת מנחם ונחמיאס, רמות, אוניברסיטת תל אביב כרך ג' עמ' 176.
חסון,ש. וחושן, מ. (2004); המבנה החברתי מרחבי של מטרופולין תל אביב מתוך מחקרי תל אביב יפו בעריכת מנחם ונחמיאס . רמות, אוניברסיטת תל אביב . כרך ג' עמ' 272.
יהב, ד. (2004) : יפו כלת הים מעיר ראשה לשכונות עוני – דגם לאי שוויון מרחבי .
תמוז תל אביב. עמ' 30.
טופלר, א. (1992): מהפך העוצמה , ספרית מעריב תל אביב. עמ' 80-109.
יוסקוביץ , ב. (1997); תכנון העיר תל אביב-יפו: עבר, הווה ולקחים לעתיד. מתוך מחקרי תל אביב יפו בעריכת מנחם ונחמיאס , רמות אוניברסיטת תל אביב. כרך ב' עמ' 347-360.
מנחם ,ד. ונחמיאס, ג. (1997) : מחקרי תל אביב יפו, תהליכים חברתיים ומדיניות ציבורית. הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב . כרך א' עמ' 16-17.
מרגלית,ט. (2006): בניה לגובה בתל אביב –ירידה לשורשי היוקרה . זמנים, רבעון להיסטוריה 96, הוצאת בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב , האוניברסיטה הפתוחה ומרכז זלמן שזר. עמ' 108-109.
נאור, מ. וגלעדי, ד. (1990): ארץ ישראל במאה העשרים מיישוב למדינה . משרד הביטחון. עמ' 20.
סוקולוב, נ.(1934); נשמת תל אביב מתוך תל אביב, חצי יובל אסופה תיעודית בעריכת עזריהו,גולן,דיקמן .(2009) כרמל ירושלים . עמ' 25 .
עזריהו, גולן ודיקמן (2009): תל אביב , חצי יובל אסופה תיעודית.כרמל ירושלים.עמ' 88-89,
פורטוגלי, י. (1996): יחסים מוכלים- חברה ומרחב בסכסוך הישראלי פלשתינאי. הקיבוץ המאוחד. עמ' 56-74.
פורת, ח. (2009): מספר מדבר למטרופולין – תוכניות האב ותוכניות המתאר לפיתוח הנגב- 1952-2002. עמ' 11.
פרידמן, ת. (2008): העולם הוא שטוח, העולם הגלובלי – החיים במציאות חדשה.הוצאת אריה ניר. תל אביב. עמ' 162-175.
קיפניס, ב. ( 2009 ): תל אביב יפו מפרבר גנים לעיר עולם ומוקד ברשת הגלובלית, הוצאת פרדס, אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת חיפה. עמ' 231.
רגב,ע. (1999): טיול קטן בעיר גדולה. משרד הביטחון,המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות והחברה להגנת הטבע. עמ' 15.
שביט, י. ביגר, ג. (2001): ההיסטוריה של תל אביב. הוצאת אוניברסיטת תל אביב .
כרך א' עמ' 44-46,259 ,162 ,119 ,. כרך ב' עמ' 14.
שחר, א. גישה מטרופולינית למרחב המעוייר. מתוך מחקרי תל אביב יפו בעריכת מנחם, ד. ונחמיאס ג., רמות אוניברסיטת תל אביב (1997). כרך ב' עמ' 309-305.
שיפמן, י. (1934) ; תל אביב מתוך תל אביב חצי יובל אסופה תיעודית בעריכת עזריהו,גולן, ודיקמן .(2009) כרמל ירושלים . עמ' 131-136.
שנתון סטטיסטי עירית תל אביב (2009) : המרכז למחקר כלכלי וחברתי של עירית תל אביב. עמ' 151, 162.
Alonso, W.(1982): Theory of the Urban Land Market, In Urban Change and Conflict edited by Dunleavy ,P. and Mc.Dowell,L. The Open University Press Harper and Row, New York pp 63-67.
Amanda Briney ( 2009) Central Place Theory .pp 1-3
http://geography.about.com/od/urbaneconomicgeography/a/centralplace.htm
Blowers,A .(1982): The Politics of Land Development , In Urban Change and Conflict. edited by Dunleavy, P. and Mc. Dowell ,L. The Open University Press Harper and Row, New York . p 148
Brenner N. and Theodore N. (2005): Neo liberalism and the urban condition.
City, vol 9, no 1 april . Routledge. pp 101- 107
Cadwallader , M. (1996) Urban Geography an Analytical Approach. Prentice-Hall International London. p 11
Conti,S., Malecki, E, Oinas, P. ( 1995): The Industrial Enterprise and Its Environment ; Spatial Perspectives. Avebury England and USA. pp 2-3,
14-15, 31
Elazar, D. (1990) : Forward in The Politics of Urban Planning Policy by Torgovnik, E. The Jerusalem Center for Public Affairs, University Press of America. p 17.
Efrat, E (1984); Urbanization in Israel. Croom Helm, London and Canberra. p 69.
Feiock ,R & Jeong ,M.J (2007): Cities and Economic Development . In Cities and Growth. edited by Roger Handbook. McFarland & Company .N.Carolina and London. pp 10-15.
Gravelle,H and Rees,R. (1997): Microeconomics. Longman Group England. pp 1-12.
Harvey, D. (1989): From Managerialism to Entrepreneurialism, The Transformation in Urban Governance in Late Capitalism. Geografiska Annaler series B, vol 71 ,no 1, Blackwell. pp 3-17.
McConnel ,S. (1981): Theories for Planning, Heinemann, London, pp 1-6.
OECD – Organization for Economic Co-Operating and Development. (1996). Strategies for Housing and Social Integration in Cities.
Portugaly, J. (2002): Self Organization and the City, Springer Berlin, New York , London. pp 49-51, 75-84.
Sassen, S. ( 1997 ): The Global City in Urban Theory, edited by Fainstein ,S and Campbell ,S. Blackwell Massachusetts and Oxford. pp 61-63.
Short J.R. (1997): The Urban Order, An Introduction to Cities, Culture, and Power. BLackwell Publishers Massachusettets and Oxford . pp 28, 52-53, 242-243, 276.
Tailor, N. (1998) Urban Planning Theory since 1945. Sage London and California . p 111, 135.
Tailor, P. J.(2003): World City Network a Global Analysis, Routledge London, New York. pp 1-30.
Timms D.W.G.(1975): The Urban Mosaic: Towards Residential Differentiation. Cambridge University Press, London and New York. Preface. pp 1-5.
Toyne, P.(1974): Organization Location and Behavior – Decision Making in the Economic Geography. Trowbridge and Esher ,Britain. P 72, 164, 172-183.
Torgovnik, E. (1990): The Politics of Urban Planning Policy. The Jerusalem Center for Public Affairs, University Press of America. pp 25-26, 71.
United Nations Center for Human Settlements. (2001): Cities in a Globalizing World . U.K, USA. pp 3-4
Ward, S. V. (1994) : Planning and Urban Change. Chapman London . p 1.
Whitehead ,J. ( 2010): Microeconomics a global text . Routledge London and New York pp 27-28.
Wrigley, N. and Lowe M.(2002): Reading Retail, a Geographical Perspective on Retailing and Consumption Spaces, Oxford University Press, New York.