ים המלח: משאב טבע לאומי שנשחק – סביבתית, כלכלית ודמוקרטית - דצמבר 2025

מבואים המלח הוא אחד מאוצרות הטבע הייחודיים בעולם: הנקודה הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ, מערכת אקולוגית נדירה, ואתר בעל ערך תרבותי, תיירותי והיסטורי עצום. אולם בעשורים האחרונים הולך ומתברר כי ים המלח נמצא במשבר עמוק – משבר סביבתי, משבר ניהולי ומשבר ציבורי – שנגרם במידה רבה כתוצאה מהחלטות מדיניות, אינטרסים כלכליים והיעדר הגנה מספקת על טובת הציבור.

ההתייבשות: נתונים קשים ומגמה מסוכנת

מאז שנות ה־70 מפלס ים המלח יורד בקצב של יותר ממטר בשנה. הירידה אינה תופעת טבע בלתי נמנעת אלא תוצאה ישירה של פעילות אנושית:

• הטיית מקורות הירדן ויובליו לצרכי חקלאות ושתייה

• שאיבת מים מסיבית על ידי מפעלי האשלג בישראל ובירדן

• היעדר רגולציה סביבתית מחמירה לאורך עשרות שנים

התוצאה: הים מאבד כשליש משטחו המקורי, נוצרות אלפי בולענים, תשתיות קורסות, אזורי תיירות נסגרים והסיכון לחיי אדם עולה.

בולענים, קריסת קרקע ופגיעה בתשתיות

אחת התופעות החמורות ביותר היא היווצרות הבולענים – תוצאה של המסת שכבות מלח תת־קרקעיות בעקבות חדירת מים מתוקים. כיום קיימים אלפי בולענים סביב ים המלח, והם:

• מסכנים חיי אדם

• גורמים נזקים כבדים לכבישים, חניונים ומבנים

• פוגעים קשות בתיירות ובכלכלה המקומית

מדובר בנזק סביבתי וכלכלי שעלות הטיפול בו נופלת במידה רבה על כתפי המדינה – כלומר, על הציבור.

הזיכיונות: רווחים פרטיים, נזקים ציבוריים

מפעלי ים המלח (כיום חלק מקבוצת ICL) פועלים מכוח זיכיונות שהוענקו להם על ידי המדינה. לאורך השנים, ובמיוחד בהחלטות להאריך את הזיכיונות, נוצר מצב שבו:

• המדינה מאפשרת המשך שאיבה אינטנסיבית של משאב טבע ציבורי

• הרווחים מופרטים לחברה פרטית ולבעלי מניות

• העלויות הסביבתיות והנופיות נופלות על הציבור

הארכת הזיכיונות נעשתה תוך ביקורת ציבורית מצומצמת, ללא דיון ציבורי רחב וללא מנגנוני פיצוי מספקים על הנזק המצטבר.

בריכות האידוי והצפת בתי המלון

אחת הדוגמאות הבולטות לכשל ניהולי היא פרויקט קציר המלח בבריכות האידוי בדרום ים המלח. עליית מפלס הבריכות – תוצאה ישירה מפעילות תעשייתית – איימה להציף את אזור בתי המלון. במקום שהאחריות תוטל על הגורם המזהם, הציבור נדרש להשתתף במימון פרויקט יקר במיוחד, בעלות של מיליארדי שקלים.

פגיעה בדמוקרטיה הסביבתית

הסיפור של ים המלח אינו רק סיפור סביבתי, אלא גם סיפור דמוקרטי:

• החלטות מתקבלות הרחק מעיני הציבור

• אינטרסים כלכליים חזקים גוברים על שיקולים סביבתיים

• זכויות הדורות הבאים אינן נשקלות ברצינות

מדיניות סביבתית אחראית מחייבת שקיפות, שיתוף ציבור והעדפת טובת הכלל – ערכים שלעתים קרובות נדחקים לשוליים.

סיכום: עתיד ים המלח בידיים שלנו

ים המלח הוא משאב ציבורי, לא נכס פרטי. שימורו דורש שינוי תפיסתי: מעבר מהתמקדות ברווחים קצרי טווח לניהול אחראי, בר־קיימא ושקוף. ללא שינוי כזה, הנזק יעמיק – והציבור הישראלי ימשיך לשלם את המחיר.